מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

ימי נעוריו של מוחמד השתלבו היטב במסורות שהיו נהוגות כחלק מחיי השגרה והשפעתן חדרה עמוקות לתודעתו. מוחמד נהג בהתאם לכללי המסורת המקומית עד שנות הארבעים לחייו.

לראיה, אפשר לציין את אמונתו החזקה בשלושה אלילים שעוצבו בדמות אישה ושכנו במשכן האלילים: ׳אלאלאת׳, ׳אלעזא׳, ו׳אלמנאת׳ שהיו חביבים עליו מכל יתר האלילים ששכנו ב׳כעבה׳.

בשנת 586 לספירה או בסמוך לה, התנדב מוחמד בגיל צעיר למלחמת ׳פג׳אר׳ להגנה על מכה ועל משכן האלילים ׳כעבה׳ מפני פולשים.

מוחמד היה נאמן למסורת ה׳ג׳הליה׳ וקיים במשך כל שנות חייו בקפדנות את מצוות החאג׳ על פי מנהגי המקום. על כן, יש להאמין לסברה שהשפעת הסביבה, מנהגיה והאמונות שרווחו בה, היו בעלי השפעה גדולה על עיצוב דמותו ואופיו של מוחמד בתקופת נעוריו עקב הטרגדיות שהתרחשו בילדותו, ולכן היה מוחמד זקוק לרוך ולתמיכה רוחנית מעל ומעבר לזיקתו של נער מתבגר. אין להתכחש לעובדה שבימי ילדותו חסר מוחמד את אהבת הוריו וכתחליף לאהבה זו אימץ את קירבת האלים כחומת מגן וכתמיכה רוחנית למכאובי ליבו ופעל ללא דופי בהתאם למסורת אבותיו שהייתה מושרשת בכל מהלכי חייו.

לחיזוק תזה זו אפשר להדגיש את רצונו העז של מוחמד לאחר ה׳היג׳רה׳ לשוב למכה על מנת לקיים את מצוות העלייה לרגל, החאג׳, אפילו לאחר שיצא בהצהרותיו המונותיאיסטיות. מוחמד התחנך על ברכי המסורת הפגנית שהשפיעה עליו עמוקות וחדרה לתודעתו עוד מילדותו, אולם, ככל שהתבגר וככל שניסה להפגין את אמונתו באל אחד, התקשה להתנתק ממסורת אבותיו וה׳כעבה׳ סימלה בחייו הרוחניים את היסוד לאמונתו וכמשענת היחידה בימי ילדותו הקשים.

מתוך ויקיפדיה……

התקופה הקדם-אסלאמית או הג'אהִליה (جاهلية) הינה התקופה שנחשבת על ידי המסורת האסלאמית לתקופה בהיסטוריה של חצי האי ערב לפני תחילת הנבואות של מוחמד שציינו את תחילת תקופת האסלאם. מרבית המקורות ההיסטוריים הקיימים על תקופה זו הם אסלאמיים ולפיכך הם לרוב מציגים אותה באור ביקורתי ושלילי.

מקור המילה "ג'אהליה" הוא במונח ג'אהיל, המוזכר בקוראן תשע פעמים. משמעות אחת שניתנת למונח היא חסר תרבות, חסר מעצורים, "ברברי" במובן הלשוני של היוונים הקדומים, בניגוד למונח "חלים", שפירושו בן תרבות שמושל ברוחו. לפי פרשנות אחרת, המונח ג'היל הוא מי שאינו יודע את אללה, את הנביא והחוק, וזאת בניגוד ל"עאלם", מי שכן יודע את אללה.

תוכן עניינים

החברה בתקופת הג'הליה בחצי האי ערב הייתה חברה שבטית, פגנית ברובה. הערבים בחצי האי ערב היו בעלי מוצא אתני משותף ושפה משותפת, אולם לא הייתה להם מסגרת מדינית מאורגנת. הארגון הפוליטי היה לשבטים, חלקם נודדים וחלקם יושבי קבע.

השבט היה קבוצת ההתייחסות הגדולה ביותר, אולם בתוך השבט היו יחידות קטנות יותר, חלקי שבטים, אליהם הפרט חש זיקה והזדהות ובמסגרתן זכה להגנה.

השבטים הונהגו על ידי הסיד, מושג אשר עם הזמן התגלגל למושג שיח'. הסיד הוא דמות דומיננטית אשר צומחת מתוך השבט, תוך מעין קבלה כללית של חברי השבט, והוא מנהל את השבט תוך הסכמה כללית של שאר חברי השבט. הסיד מתאפיין בשורה של תפקידים ותכונות חיוביות: מנהיג, לוחם, כריזמטי, מכניס אורחים, אדיב, משורר ומנהל את יחסי הציבור של השבט, אך אין לו זכויות יתר מלשאר חברי השבט.

לשבט יש גם איש דת, "כאהן", אשר עוסק בנבואה, בריפוי ובעצה, וכן "סאדין", שומר המקומות הקדושים.

הנשים היוו מעמסה כלכלית על המשפחה. במקרה של לידת בנות רבות מדיי בשבט, היה נהוג לקבור בחייהן את התינוקות הבלתי רצויות.

במרכזה של הדת בתקופת הג'הליה, עמדו פולחן העצים והמעינות, שדים ורוחות, אבנים קדושות ואלילים, אמונה בידעונים ובמגידי עתידות והקרבת קורבנות של בעלי חיים, מוצרי מזון וחפצי ערך. לכל קבוצת שבטים היו אלים משלה, עם אל מרכזי. לשבטים היו פסלים שיצגו את אליליהם, אותם הם נשאו בנדודיהם או החזיקו אותם בבתיהם.

הדת הייתה סינקרטיסטית, כלומר היא צירפה רעיונות והשקפות שונים לשלמות אחת, והכירה באלים שהובאו מהחוץ.

"אללה", שבתקופה האסלאמית יהיה שמו של האל המונותאיסטי היחיד, היה בתקופה זו אחד מהאלילים השונים. הוא לא היה האל היחיד, אולם הוא נחשב לריבונה של הכעבה, האבן השחורה המקודשת במכה, לימים המקום הקדוש ביותר לאסלאם. לאללה מיוחסת אבהות לשלוש אלות: "אללאת" שנחשבה אלת השמש, "אלעוזא" ו"אלמנאת".

האלילות[

האלילות (בנותיו של אללה) מוזכרות בקוראן בסורה 53 – (سورة النجم; סורת הכוכב), פסוקים 19-20 – "תנו דעתכם על אללאת ואלעזא, ומנאה, השלישית הנוספת. האם לכם הזכר ולו הנקבה?".

أَفَرَأَيْتُمُ اللَّاتَ وَالْعُزَّى 19

وَمَنَاةَ الثَّالِثَةَ الْأُخْرَى 20

 أَلَكُمُ الذَّكَرُ وَلَهُ الْأُنثَى 21

האלילה מנאת (مناة:)

מנאת (مناة) הינה האלילה הקדומה ביותר. עמר בן לחיי (عمرو بن لحي)  הוא זה שהביא האלילה הזו לערב, הוא נחשב לאבי האלילות בערב. לפי המסורת מנאת הובאה מארץ ישראל / סוריה (الشام; אלשאם). ישנה גם דעה אחרת, לפיה היא הובאה ממואב.

עמר הציב את האלילה על אבן קדושה במקום בשם קדיד (قديد), שנמצא בין מכה לאלמדינה. שני השבטים הקדמונים, אלאווס (الأوس) ואלחזרג' (الخزرج), האמינו בה. שבטים אלו שכנו באלמדינה. על אף אמונתם של שני השבטים באלילים כאשר הנביא מוחמד הגיע לאלמדינה לאחר ההיג'רה הם אלו שקיבלו אותו ותמכו בו ולכן הם נקראים עד היום אלאנצאר (الأنصار; "התומכים"), חברי הנביא שתמכו בו עם הגעתו לאלמדינה.

המקדש האלילי בקדיד הפך להיות מקום הפולחן האלילי של שבטים אלו. אנשים היו עובדים גם את מכה וגם את האלילה מנאת בקדיד. טקסי הפולחן בקדיד נערכו בזמנים קבועים בדרך כלל לאחר החג' במכה. כמו כן הוקדשו שם לאלילה מתנות כלי כסף וזהב.

הממונים על המקדש האלילי של מנאת נקראים סדנה – سدنة (ביחיד: سادن). פירוש המושג سادن הינו: "הממונה על המקדש". אותם ממונים היו מעין כוהנים של המקדש האלילי. הם גם הפרישו לעצמם אחוז מהמתנות (שניתנו לאלילה) כשכר, ומכך התפרנסו.

כאשר נכבשה מכה על ידי המוסלמים (אשר בראשם הנביא מחמד) בשנה ה-8 להיג'רה, מוחמד הורה להרוס את המקדש בקדיד וכן מקדשים נוספים באזור.

השם מנאת מופיע כבר בכתובות נבטיות מהמאה ה-4 לספירה הנוצרית. החלו להשתמש בכתב הערבי כבר  בכתובות נבטיות. נבטית הינה שפה שמית אשר שייכת לשפות הארמיות.

 מקור השם: חוקרים מודרניים הגיעו למסקנה שהמקור של השם של האלילה מנאת היא מהמילה העברית "מני" שפירושה גורל / מנה.^{[דרוש מקור]}

כמו כן השם יכול להגיע מהמילה הערבית "מניה" = גורל, מוות.

מהגזירה האטימולוגית הזו החוקרים הגיעו למסקנה שמנאת הייתה אלת הגורל.

האלילה אללאת (اللاتّ)

לפי החיבור של אבן אלכלבי (ابن الكلبي), פולחנה של אללאת (اللات) נכנס לחצי האי ערב קצת אחרי פולחנה של מנאת. המרכז הפולחני של אללאת היה בעיר טאאיף( طائف) ששוכנת דרומית למכה. האלילות הובאו ממקומות אחרים. אללאת הייתה מיוצגת באבן מרובעת לבנה שבני שבט ثقيف (אחד השבטים הקדומים בערב) סגדו לו.

בפולחן האלילי כפי שהוא מתואר במסורת המוסלמית הקדומה, במקדש של האלילה אללאת היה כיסוי לאבן של האלילה (בדיוק כפי שהכעבה מכוסה בבד משי שחור, וכמו הפרוכת אשר כיסתה את ארון הקודש במסורת היהודית). הכיסוי הזה נקרא בערבית כסווה (كسوة; מעין פרוכת.

כל שטח העיר טאאיף נחשב קדוש בגלל האלילה אללאת. בערבית משמעות המילה חרם ("حرم") היא "שטח קדוש", בדומה לעיר מכה שנחשבה לקדושה בעקבות הימצאותה של הכעבה בעיר. קדושה של בית פולחן מקומי האצילה על העיר כולה. טאאיף הייתה קדושה במיוחד בעיני בני שבט ثقيف – הם היו הממונים על המקדש של אללאת בעיר.

מתחת לאבן המרובעת הלבנה (האלילה اللات) היה בור אשר לתוכו הושלכו קורבנות שחיטה ומתנות: כלי כסף וזהב. הוא נקרא גם בית אוצר.

מקור השם אללאת (اللات)

על מקור השם اللات האלו מספר השערות:

• היו שסברו שהמקור הוא اليلات (ALILAT) שהופיעה בכתבות עתיקות. החוקרים קבעו על סמך הכתובות האלו שזה היה האל העיקרי של הערבים. מאחר שהוא קרוב לשם אללה זה היה האליל העיקרי של הערבים.

2. מקור השם הוא اللات (ILAT) – צורת הנקבה של המילה الله.

3. פירוש נוסף, לפיו אללאת היה שמו שם אדם משבט ثقيف וכי לאחר מותו עמר בן לחיי ציווה לעבוד את האבן הלבנה שהאיש נקבר לידה.

האלילה אלעזא (العُزّى)

אלעזא (العُزّى) הייתה האלילה המאוחרת ביותר בחצי האי ערב. המקדש שלה היה באזור נחלה (نخلة) שנמצא בסביבות מכה. שבט קורייש וגם כמה שבטים בצפון חצי האי ערב אשר נקראים מצ'ר (مضرّ) עבדו אותה. שבטי מצ'ר (ובתוכם שבט קורייש) נהגו לעלות לרגל למקדש של אלעזא כדי להקריב קורבנות בזמן החג'. הקדושה של המקום הייתה כפולה באותה תקופה שכן באותו אזור הייתה ממוקמת גם הכעבה וגם המקדש של אלעזא. השטח אשר היה מקודש מסביב למקדש אלעזא נקרא סקאם (سقام). ליד מקדש אלעזא היו שלושה אילנות (עצים) שנחשבו למקודשים.

מקור השם אלעזא (العُزّى)

השורש عزز – עזז – מסמל תהילה / כוח.

יוליוס ולהאוזן (חוקר גרמני חשוב בתחום היהדות והאסלאם, מהמאה ה-19) זיהה את פולחן אלעזא בחצי האי ערב עם הפולחן לכוכב ונוס ביהדות. אלעזא היא כוכב ונוס לפי מסקנתו של וולהאוזן. הוא מרחיב פרטים על ונוס ומציין כי היא כונתה על ידי היהודים והארמים הסורים – כוכבתא ("הכוכב") ה-"א" בסוף המילה בארמית = "אל הידיעה" ß כוכבתא = הכוכבת (כינוי לכוכב ונוס). ולהאוזן זיהה את פולחן אלעזא בערב עם הפולחן לכוכב ונוס אשר בו היה נהוג להקריב לכוכבתא / ונוס ילדים כדי לזכות ביופי.

אל מרכזי נוסף בחצי האי ערב הקדומה היה הבל (הובל) אשר הובא באמצעותו של עמר בן לחיי, משבט חוזע, אשר היה השבט השליט עד עלייתם שלקורייש. בעת ביקורו בסוריה מצא עמר בן לחיי את הבלוראה כי הוא מועיל ביותר במתן גשמים, ולכן הביאו עמו בחזרה לחצי האי ערב (על כן מגנים אותו, עד אותה התקופה, כך נאמר, לא הייתה אלילות בערב). הבל עשוי היה בדמות אדם, מצדפים אדומים ויד ימינו שבורה (קורייש השלימו את יד זו באמצעות תותבת מזהב.

לצד הרגש הדתי, הנחו את הערבים בתקופה הטרום אסלאמית רגשות מוסריים אנושיים כמו אמינות, נאמנות, גבורה, נדיבות ונאמנות למשפחה, ערכים שלעתים הנחו את החברה יותר מהדת.

עוד לפני תחילתו של האסלאם, היו בחצי האי ערב ניצנים של אמונה מונותאיסטית. בחצי האי ערב היו באותה תקופה קהילות יהודיות ונוצריות שהשפיעו על הערבים, שחלקם קיבלו על עצמם את היהדות או הנצרות או גוונים מסוימים שלהן. היו גם אלו שחיפשו את ה"חניפיה", שבעיניהם הייתה הדת המונותאיסטית הטהורה, דתו של אברהם, אשר לפי אמונה מוסלמית רווחת הושחתה על ידי היהדות והנצרות.

מכה הייתה בתקופה הטרום אסלאמית אחת הערים הבולטות בצד המערבי של חצי האי ערב ונחשבה לעיר מקודשת עוד לפני שקודשה על ידי האסלאם. העיר נחשבה "חרם", מקום נייטרלי קדוש, בו בני השבטים השונים יכולים להיפגש זה עם זה ולהתדיין, מבלי שמותר יהיה לשפוך בו דם.

קבוצת שבטים וחלקי שבטים, חלקם ממכה וחלקם מחוצה לה, התאגדו יחד ונקראו "חמס", והם היו מחויבים להגן על קדושתה של מכה, שנקרא גם דאר אלחמס. מעמד מיוחד בקרב החמס היה לבני שבט קורייש, שבטו של מוחמד.

מול החמס עמדו שני שבטים נוספים, אלו הם שבטי ה"חילה" (מהמילה "חול", כיוון שישבו מחוץ לגבולות החראם, הם גבולותיה של מכה) אלו היו שבטי הטלס (טולס) אשר מקורם בתימן, ושבטי החדרז' ושבט האווס, אשר ישבו בעיר אל-מדינה (ית'ריב דאז).

שבטים אלו יחד נקראו "מוחרימון" – המגנים, כיוון שכולם בדרך זו או אחרת קיימו את העלייה לרגל לכעבה, וכולם האמינו בקדושתה של מכה. בני שבט תמים, אף הוא שייך היה למוחרימון ונחשב לצבאם, נהגו ללכת עם כלי נשק ולהגן על העיר מפני ביזה ומעשי אלימות. שבט תמים ושבט קורייש חיזקו את קשריהם, פעמים רבות, באמצעות נישואים.

לעומת יתר השבטים אשר לא קיימו את המצוות הנ"ל נקראו "מוחילון" – המחללים, הם הכופרים, ודמם היה מותר בכל עת (ניתן למצוא כאן אלמנטים ראשונים של ג'יאהד.

לג'אהיליה הייתה השפעה לא מועטה על האסלאם. בימי מוחמד היו לערבים חוקים ומנהגים רבים מימי קדם, אשר מוחמד בחר לא לשנותם מתוך יוקר ערכם בעיני תושבי חצי האי ערב, לכן אסף אותם אל דתו החדשה ונתן להם צביון אסלאמי. דוגמאות למנהגים אלה: עלייה לרגל (חג') למכה, הקפת הכעבה שבע פעמים בעת הרגל, העלייה על הר ערפאת, המסעות בין הגבעות הא-סאפא והא-מארוואה, מנהגי הקורבנות ועוד.‏^[1]

כמו כן, ערש התרבות והשפה הערבית מקורו בתקופה זו. הערבית עתידה לקחת חלק מכריע בגיבוש הדת החדשה של מוחמד והיא שפת הקוראן המקודש למוסלמים.