הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאםהדימים

בת יאור

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.

בימי בית עבאס (1258-750) היו הרבה מן הד׳ימים משמשים בפקידות, למרות צווים משפילים שהוצאו ביחס לכופרים בימי הארון אל־רשיד (809-786), אל־מאמון (833-813), אל־מתופל (861-847), אל־מֻקְתָדִר (932-908), והאמירים לבית בֻוַיָה בעיראק (1055-945). התורכים הסלג׳וקים (1194-1038) גילו יתר סובלנות, אף שאל־מקתדי(1094-1075) חידש את תוקף חוקיו של מֻתָוַכִּל וסחט תשלומי־כופר גדולים מן הד׳ימים. במאה הי״ב השתפר מצבם של הד׳ימים בעיראק, השושלת המונגולית העכו״מית של איל־ח׳אן(1353-1265) ביטלה את ההפלייה הדתית, אך משהתאסלם ע׳זאן (1295) שוב נגזרו על הד׳ימים גזירות־ההשפלה הרגילות ופעולות־תגמול הכריתו בהם קהילות שלמות.

במצרים, בסוריה, באו־ץ־ישראל ובאפריקה הצפונית, שהיו כפופות לשלטונם של הפאטמים (1171-909), זכו עדות הד׳ימים למידה ניכרת של חירות, חוץ מאשר בימי שלטונו של הח׳ליף אל־חאכם (1021-996). האלמךוידים* והאלמוחדים** (1269-1042) רדפו את הנוצרים בספרד ובצפון־אפריקה עד שעשו בהם כלה.

אַלְמוַּרַאוִידים – Almoravides  – שיבוש אירופי של שמה הערבי של תנועת אַלְמוּרַאבִיטון המוסלמית ששלטה בספרד ובצפון אפריקה – 1147-1056 –

תהילותיה של התנועה בשנות ה-40 של המאה ה-17 במערב סודאן

אלמוחידים – Almohads  – בערבית אַלְמֻּוַּחִדוּן, המייחדים – השושלת המוסלמית ששמה קץ לשלטון המורַאביטון ושלטה בצפון אפריקה ובספרד בין 1130- 1269

היהודים, שצפויים היו להמרת־דת באונס בימי יוסף אבן־תאשפין (1106-1061), ניצלו מאותו גורל רק על־ידי תשלום כופר־נפש כבד. אבל ב־1159, בימי האלמוחידים, שוב נאלצו היהודים לבחור בין המרת־דת, מיתה או גלות (ראה תעודה 94). המומרים נעשו מוסלמים למראית־עין אך בסתר הוסיפו להחזיק ביהדותם. בית החַפְצים (1534-1228), שסובלניים היו ביחס, הרשו להם לשוב ליהדות על־תנאי שישלמו את הג׳זיה ושאר מסים כבדים, ילבשו בגדים מיוחדים, וישלימו עם עוד גזירות משפילות.

במצרים, בסוריה ובארץ־ישראל חידש צלאח אל־דין(1193-1169) את התנאים של ״ברית עומר״.בימי הממלוכים(1517-1250) החריפו הרדיפות על היהודים, ובייחוד על הנוצרים. בהשפעתם של חכמי־הדת התחדשו לעתים קרובות רדיפות, השפלות, שחיטות, הריסת כנסיות ובתי־כנסת, המרות־דת מאונס וסחיטת דמי־כופר. עם זאת חל שיפור ניכר במצב הד׳ימים תחת שלטון המשטר הסובלני יותר של העות׳מאנים. ב־1492 הרשה הסולטאן באיזיד השני (1512-1481) ליהודים מגורשי ספרד להתיישב בממלכתו ולנהוג כמנהגי דתם. השלטונות התורכיים הענישו קשה את היוונים־האורתודוקסים שכפעם־בפעם העלילו עלילות־דם על היהודים.

בפרס גזר השאה עבאס הראשון(1629-1588), אף שאדם סובלני היה, תג מיוחד על כל יהודי הממלכה סמוך לסוף ימי מלכותו, וזאת בלחצם של ראשי־הדת השיעיים; את יהודי אצפהאן הכריח להתאסלם. יורשו, שאה צאפי הראשון (1642-1629), התיר ליהודים לשוב אל דתם; הוא גם הקל את מצבם של הנוצרים. אולם בימי עבאס השני(1666-1642) שוב נגזר על היהודים ברחבי הממלכה לבחור בין המרה־באונס לבין גלות. בתי־הכנסת נסגרו, המומרים אולצו להינתק מעברם, להחליף את שמותיהם ולהשיא את בנותיהם למוסלמים. ארמנים ושאר נוצרים גורשו מאצפהאן, אך הודות להתערבות האפיפיור וכמה ממדינות אירופה היה גורלם קשה פחות מזה של היהודים. ב־ 1661 שוב הותר ליהודים לקיים את דתם ובלבד שישלמו ג׳זיה ויפרעו תשלום בדיעבד, שאותו חישבו להם מאז התאסלמו.

מעשי הדיכוי והרדיפות נגד הד׳ימים, יהודים ונוצרים כאחד, נמשכו תחת שלטון המלכים שלאחר־כך, להוציא את תקופתו של נאדִר שאה (1747-1736), שהיה שליט סובלני להפליא. בימי שושלת קג׳אר (1924-1794) גברו דיכוים והשפלתם של היהודים. בין 1834 ל־1848 ניתך עליהם נחשול של רדיפות. גזרו עליהם כיסוי־ראש ותג מיוחדים: ואם חטא אחד מהם במשהו, היו כולם חייבים לשאת באחריות קיבוצית.

מסקירה היסטורית חטופה זו אנו למדים שאותו סוג של רדיפות יכול ללבוש צורות רבות, המשתנות מאיזור לאיזור ומתקופה אחת לחברתה, בהתאם לשינויים החלים במצב הכלכלי והמדיני. פעמים היה סולטאן או מושל נדיב מבטלן או ממתיקן, ובתקופות של מלחמה או קנאות היו אנשי־דת תובעים לחדשן. לעתים קרובות היתה עדה שנרדפה באיזור אחד בורחת ומצליחה להתקיים בהעמידה עצמה לשירותו של שליט מוסלמי רחמן יותר. הנה כך היו ד׳ימים נדכאים בפרס מוצאים להם תכופות מקלט באפגאניסתן: כך גם עקרו יהודים בתקופות מסוימות מן המגרב ומתימן אל הממלכה העות׳מאנית.

כמה מנהגי־הפלייה משותפים היו לכל דאר אל־אסלאם: מנהגים אחרים נשארו מקומיים. בתימן, למשל, נאסר על היהודים ב־1667 להלך בכיסוי־ראש: כעבור שנים אחדות הורשו לשאת פיסת אריג, וכך יכלו להגן על ראשם מפני קור וחום. הצו משנת 1846, שחייב אותם לנקות את בתי־הכיסא ולסלק נבלות, גם הוא היה מקומי בלבד. הוא עמד בתקפו עד 1948. רק בתימן ובמגרב גזרו עליהם ללכת יחפים מחוץ לרבעים שלהם. החוקים הנוגעים לטומאתו של היהודי היו חמורים במיוחד בתימן ובפרס, אך לא במקומות אחרים.

מצבו של הד׳ימי תלוי היה גם בחוקים שנחקקו בכל ארץ וארץ. אסכולות החנפים והמאלכּים, ששלטו בתורכיה ובמצרים, היו סובלניות יותר. כנגד זה התפתחה אסכולת החנבלים, הקנאית ביותר, בעיראק ובסוריה ושלטה בארץ־ישראל עד למאה הט״ו. משטר זה של דיכוי והשפלה שרר במרחב עצום משך יותר מאלף שנה. יחס הבוז, שהשתרש בהליכות־יומיום, עיצב מסורות, ארחות־מחשבה ודפוסי־התנהגות. גם בהיעדר הצדקה מפורשת בחוק היו מנהגים והרגלים צצים לפעמים כמאליהם. חובתם של יהודים להלך יחפים במגרב או לגלות רגליהם בתימן, תוך שילבשו חלוק שחור קצר, הוצדקה בעיני המוסלמים מכוח מנהג עתיק־ימים שיסודו בדת, גם אם אין הקוראן אומר בענין זה מאומה.

לעתים רחוקות מדברים מקורות ערביים מראשית ההיסטוריה המוסלמית על הד׳ימים, ושתיקה זו מבוססת על יחס־הבוז כלפי יצורים נחותים (ראה תעודה 1). יש ומדגישים את ערמומיותם של הד׳ימים בקשר למעשה שהיה, על־מנת להוכיח את מידת סובלנותם של מוסלמים, ועובדה זו, אם אינה מעידה על האמת, הרי לפחות היא אומרת משהו על העמדה הנפשית. לכן אין הטראגדיה של הד׳ימים, על כל גוניה ובנות־גויניה, באה לידי ביטוי לא אצל הסופרים המוסלמים, מצדיקי האמונה המנצחת, ולא אצל המדוכאים, המנוכרים והמוכנים לאשר את גירסתו של המנצח. לעתים קרובות התרשמויות של תיירים מערביים, שאינם שייכים לא לשליטים ולא לנדכאים, משלימות את המקורות האחרים, אם גם יש להביא בחשבון את הדעות־הקדומות של התקופה. אכן, חובה היא לחזור ולהזהיר את הקורא מפני הדעות־הקדומות של אנשי־מערב בכל הנוגע ליהודים, נוצרים מזרחיים ומוסלמים: אולם דווקה עדויות אלו, שלעתים קרובות הן לוקות באנטישמיות, הן המביאות ידיעות חשובות ביותר על מצבם של הד׳ימים. אחד התיאורים הנוגעים אל הלב ביותר באשר למצבם הביש של הד׳ימים היהודים אנו מוצאים אצל שארל דה־פוקו, קצין ואציל צרפתי. זה גם אחד התיאורים המדויקים ביותר, שהרי למען שלומו ובטחונו נאלץ להתחפש לרב, שליח־ציבור מירושלים, כדי לבקר במארוקו ב־1883-84 — אף־על־פי שסלידתו העמוקה מן היהודים השפיעה על יחסו אל האנשים שהכנסת־האורחים שלהם היתה תנאי הכרחי לשלומו.

לעתים קרובות הואשמו הד׳ימים בנשיכת־נשך. ההאשמה נגד הד׳ימי הנוצרי היתה ענין של שיגרה במצרים, בסוריה ובשאר מקומות. דומה שהיא עתיקה יותר מזו שכוונה נגד היהודי במגרב, מקום שמטעמים ברורים הופיעה לעתים קרובות בתקופת ההתפשטות הקולוניאלית האירופית. אך אם אמנם עסקו הד׳ימים בנשיכת־נשך הרי זה בעיקר משום שעריצותו של המשטר ואי־היציבות במצב הכלכלי כפו זאת עליהם. עשיית כסף היתה להם צורך חיוני כמו גם תפקיד כלכלי שאיפשר את קיומם. מקורות אירופיים מתארים לעתים קרובות את ניוונם המוסרי של הד׳ימים. הואיל ונאלצו להחזיק מעמד תחת שלטון זר, ושרויים היו במצב מתמיד של עושק ואי־בטחון, לא יכלו הד׳ימים להתקיים אלא בלכתם בשבילים המעטים שהותיר להם הדיכוי ובעקפם את החוקים שהנציחו את העוול. טראגדיה זו של הד׳ימיס — מנת־חלקו של מי שמשלים עם הדיכוי ועם הרס נפשי ורוחני למען דעותיו — מכפרת על תמונה זו של השפלה וקלון.

בסיום פרק זה ראוי להדגיש כי העלינו בו רק קווים כלליים למסגרת הסוציו־היסטורית שבה התפתחו עמי הד׳ימה. באיזו מידה אכן נאכפה מסגרת זו — בשל גורמים דתיים, מדיניים וכלכליים — ובאיזו מידה שונתה, נשכחה, הוקלה או הופעלה מחדש, ומה כוחות הסובלנות או הקנאות הדתית שחברו יחד או נאבקו זה עם זה עד שחוללו את השינויים האלה, שאלה זו ראוי לנו להניחה להיסטוריונים שאומנותם בכך.

יש מקום להשיג עלינו כיצד אנו מקבצים מגבלות שלא הונהגו במידה שווה ובבת־אחת במרחבי־ארץ כבירים ומשך מאות־בשנים, שהרי ריבוי זה של גזירות, במופרד מרקען ההיסטורי, עלול ליצור תמונה שהיא קודרת יותר משהיתה המציאות היומיומית. כדי לתקן פגם זה, הנובע ממבנה הספר, ניסינו להבליט תקופות שמחות יותר ולהדגיש את העובדה שמצבו של הד׳ימי השתנה והתפתח בהתאם למסיבות ההיסטוריות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אוגוסט 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר