ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

עזה בסוף המאה ה-19

עזה היתה עיר המחוז הגדולה ביותר בדרום הארץ ובנגב, צומת מסחרי בין הים התיכון לים-סוף. העיירות הקטנות ברצועה היו תחנות-ביניים במרחבי מדבר באר-שבע ומדבר סיני ושימשו גם נקודות-מעבר בין עזה ומצרים. מדובר בדיר- אל-בלח, חאן-יונס ואל-עריש שלאורך חופי הים התיכון.

מחנות רבים של שבטי בדואים חנו בצמתים שעל דרכי השיירות במדבר בין א״י ומצרים. עזה היתה עיר נפה ומושב של הקאימקם, (מושל של סנג'ק (מחוז) באימפריה העות'מאנית. )  המושל התורכי – אחת משש הנפות של הנגב במחוז ירושלים. קאימקם עזה חלש על כל ישובי הדרום, מקטרה (גדרה) עד גבול מצרים. אף-על-פי שהתורכים בעת ההיא שמרו על החוק ביד חזקה, המשיכו הבדואים לשדוד את שיירות הגמלים, שהבריחו סחורה, וביום השוק הביאו את סחורתם המוברחת לשוק – יחד עם פרי אדמתם.

עזה היתה השוק הדרומי הגדול לבהמות עבודה: חמורים, גמלים, סוסי עבודה וסוסי רכיבה אצילים, כבשים ועזים לבשר, תבואות, אבטיחים, פירות, ירקות ודגים. היא היתה גם עיר יבוא ויצוא. אליה הגיעו אוניות קמח וחומרי-בנין, וממנה יצאו שעורה, חיטה, חנדל, שקדים, אבטיחים והדרים למצרים, לגרמניה ולאנגליה.

חנדל : אֲבַטִּיחַ הַפַּקּוּעָה (שם מדעי: Citrullus Colocynthis. ידוע גם בשם חנדל, מן הערבית حنظل) הוא צמח עשבוני רב שנתי ממשפחת הדלועים הצומח באזורי ערבה ומדבר

הסוחרים שעבדו במדבר שילמו לבדואים מסי-מעבר על סחורות שקנו מהצפון והעבירו למצרים, ולהיפך. תושבי מחוז עזה, וכן הבדואים, היו רשאים לשאת נשק בתוך העיר ומחוצה לה. חנויות רבות עסקו במכירת נשק: פגיונות, חרבות, אקדחים ורובים. ביום השוק הופיעו השייחיים הבדואים בשלל צבעי לבושם – עבאיות רקומות חוטי כסף, כאפיות משי, עקאלים שזורים חוטים מוזהבים, ופגיונות משובצים באבני-חן בחגורותיהם. הכל נעלו מגפיים אדומים עם פרסות ברזל. כל שייח' התחרה בזולתו בלבושו ההדור, במשרתיו ובשומרי ראשו. כולם רכבו על סוסים אצילים. כל סוס והקישוטים הרב-גוניים שלו; כל סוס וריתמותיו היפות. אחריהם השתרכו שיירות הגמלים העמוסים מכל טוב.

את הסוסים קשרו בחאן, כשעל ראש כל סוס מוכליה מלאה שעורה לתבן. את השומר השאירו על הסוסים, והשייח' ומלוויו ירדו לשוק למכור ולקנות. על-פי-רוב, שימש הנשק שעליהם ערובה לשקט, ולא השתמשו בו לרעה, להוציא מקרים נדירים של עשיית חשבונות מתוכננים מראש. איש לא אבה להסתבך עם המשטר העריץ של התורכים בארץ, וגם לא להסתבך בגאולת דם.

גם היהודים, שהשתלבו בחיי המסחר, נהגו כמינהג המקום: איש איש ואקדחו על גופו, וכל ילד וכל תלמיד התקשט בפגיון קטן משובץ, מתאים לגילו.

מקצועות ותעסוקה של ערביי עזה

מפעלי חרושת וייצור לא היו בעזה. עיקר הפרנסה באה מהחקלאות, מהדיג, מתעשיית הבדים ומהצביעה. היתה גם תעשייה ביתית. הצכע המקובל היחיד היה הצבע הכחול לשמלות הכפריות והבדואיות, שאותו הפיקו מקליפות הרימונים. בעלי-המלאכה החשובים היו אלה שעסקו בעור, בנעליים, במגפיים, באוכפים ובריתמות סוסים. התעשיה הגדולה ביותר היתה תעשיית כלי החרס, קדירות וצינורות חלולים לבנין, וכדים לרחצה בבתי-השימוש, כי לא היה נייר בעת ההיא.

בעזה היו ארבעה רובעים

הרובע המזרחי– סגיעיה, בל ישבי פועלים ועובדי אדמה;

הרובע המערבי– תארת אלדרג' (רובע המדרגות), בו ישבו פלחים, סוחרים ובעלי תעשיה עירוניים;

הרובע הצפוני– חארת אלתופח, בו ישבו פלחים בעלי בוסתנים וסוחרים. יהודים ישבו בו במאה החמש-עשרה ובמאה השש-עשרה. הוא נקרא גם חארת אליהוד (הרובע היהודי);

והרובע הדרומי– חארת אלזיתון, בו ישבו עירוניים, סוחרים ובעלי בוסתנים, ובו היתה מרוכזת העדה הנוצרית. במרכז רובע זה היה החאן הגדול-״חאן אלזית"- ובתי המרחצאות. כאן התישבו היהודים שבאו מיפו להקים ישוב יהודי בעזה. לכל עדה גדולה ברובע היה מוכתר, בשכר סמלי.

בכניסה לעזה יש קבר עתיק, "קבר שמשון". הערבים קוראים לו"אבו-אלעזם" (אבי הכוח), הוא שמשון.

אזורים של מגורי היהודים בעזה

היהודים שהתרכזו ברובע הדרומי, גרו בראס אלטאלע, בחארת אל אלעטיה, בחארת אלשמה, בחארת אליהוד, בחארת אליזתון, באכה ראס אלטאלע, בחאן אלזית ובבאב אלדורן. בכל בית התגוררו ביחד כמה משפחות, כאמור.

בסביבה זו היה בית-המרחץ, "החמאם", ששימש גם מקווה לכלות ולנשים. קראו לו "חמאם אלסמרה" (השומרונים). בחארת אליהוד, סביב המסגד הגדול, ובראס אלטאלע ובסכנת אבו רמדאן, היו כמה בתי-כנסת ובית-הספר. בחארת אליהוד וברובע ששכן שמאלה מהרחוב הראשי, דרך ראס אלטאלע עד חארת אל-זיתון, היו עוד כמה בתי-כנסת. בשוק של עזה היו גם חנויות של יהודים.

כמעט כל הבתים היו שייכים לנוצרים העשירים. מוכתר העדה היהודית בעזה, שמינו אותו השלטונות בשנת 1908, היה חכם נסים אלקיים.

כמו יפו, היתה עזה מוקפת בוסתני תפוחים, לימונים, שקדים, תאנים, ענבים ותפוזים. חלק מהבוסתנים חיה שייך לנוצרים. מדי יום ראשון בשבוע יצאו לשם לבילוי עם משפחותיהם, וצעירי הנוצרים היו מזמינים את צעירי היהודים לבלות עימם ולשתות עראק בבוסתנים.