דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו- מחזור החיים

דבדו – עיר הכהנים

תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו

11 מחזור החייםדבדו - מפה

לידה — אם היולדת התקשתה בלדתה קראו לתינוקות של בית רבן, הם עמדו במרחק מחוץ לחדר היולדת ואמרו פרקי תהילים, אחרי כן אמרו את הפיוט עת שערי רצון להיפתח וכוי. כשנולד בן הכריזה המיילדת: ״יא אללאה, יא אללאה, למחנא מן ענד אללאה, ברוך הבא בסידי אליהו הנביא. ואם בת היא לא הכריזה המיילדת הכרזה כל שהיא אלא רק ביקשה להכין מושב מתאים ליולדת. מנהג של משפחות שונות בדבדו, כמו משפחת מרציאנו, בלדת זכר ניקבו נקב באזנו הימנית ותלו בו עגיל זהב

ברית מילה — בימים שלפני המילה באו התשב״ר לאמירת פרקי תהילים או אלפא ביתא בבית התינוק הנולד, ובסיום הגישו ארוחת ערב לילדים, כן הניחו מסביב למושב התינוק. לוראק״ דפים לשמירה מעין הרע קמיעים, סגולה ושמירה לתינוק וליולדת. יש שהביאו מטפחת ספר תורה מבית כנסת לשמירה ולגירוש רוחות רעות. בליל השמיני, לפני הברית, היתה סעודת מצוה, ובה השתתפו בני המשפחה, שרו פיוטים לכבוד מעוות המילה ולכבוד אליהו מלאן הברית, בערב זה הביאו את ״כסא אליהו״ מבית הכנסת לבית התינוק הרך. במוצאי שבת שלפני המילה ערכה המשפחה בבית התינוק מסיבת הבדלה חגיגית ושרו פזמונים לכבוד המלאך אליהו, תרגמו כל קטע לערבית יהודית ועוד פזמונים רבים בשמחה ובהתלהבות. בליל השמיני הסנדק שלח מתנות כמו יין, נרות בשמים ובדים לבנים לתינוק. יש ששלחו (הסנדק) תכשיט זהב, לרך הנולד.

בר מצוה — לחגיגה זו קראו ״תפילין״. השמחה התקיימה או בליל שני וביומו או בליל חמישי וביומו. ערב יום הנחת תפילין חתן הבר מצוה גלח את ראשו. הספר והמוזמנים וחברי חתן הבר מצוה, באו מבית הכנסת אחרי תפילת ערבית לבית החתן. הוא דרש בפני המוזמנים דרוש בשפה יהודית ערבית מתובל פסוקים ומאמרי חז״ל על מעלת מצוות ציצית ותפילין. בסיום הדרשה ניגש החתן לנשק את ידי אביו ואת ידי המבוגרים הנשים קראו קריאות שמחה. הספר גילח את ראש החתן והותיר את פאותיו ולמוזמנים הוגש כיבוד קל. ביום הנחת תפילין, זמן מה לפני שהחתן הניחם, באו קרובים וחברים של החתן ללוותו למעין שיביליה לרחיצת ידים ורגלים במעין. בינתיים הגיע הרב לבית החתן. בנוכחות הרב והמוזמנים התעטף הנער בציצית. החתן הניח את התפילין, והאב, הזמין אנשים לקשור את הרצועות. בין הנחת תפילין של יד לשל ראש, שאל הרב את החתן: מי קנה לו את התפילין? או היכן קנו אותם? כדי שתהיה הפסקה בין תפילין של יד לשל ראש, ואז התחייב החתן לברך על מצוות תפילין. האב בירך ברוך שפיטרני מעונשו של זה. הקרואים לוו את החתן לבית הכנסת בפיוט ״אדון עולם״. הוא התכבד בבית הכנסת בפתיחת ארון הקודש, עלה לתורה שלישי. אחרי החזרת ספר תורה אמר דרשה בעל פה. בסיום התפילה הקהל ליווה בשירה את החתן עד לבית הוריו, ובדרך הרימו את החתן על כסא.

חתונה — רבים נרתעו מלשאת אשה מבנות הכהנים, שמא יפגע בה או בכבודה, דבר שנחשב סכנה לבעל. יהודי דבדו נטו לחתן את ילדיהם בתוך המשפחה משלוש סיבות (1) שמירה על יחוס המשפחה, בחינת ״למשפחותם לבית אבותם״-,(2) שמירה על רכוש המשפחה בתוך המשפחה; (3) רתיעה מפגי נישואין עם ״זרים״!

האירוסין — התנאים, הורי החתן הלכו לבקש את ידי הכלה. הורי הכלה העמידו תנאים כגון שהבת לא תעבוד קשה, שלא יעתיק את מגוריה מן המקום. כאשר הגיעו להסכם הכריזו מיד ״מבארק מסעוד״ היינו בברכה ובמזל. הורי הכלה שחטו כבש וערכו ארוחה חגיגית החליפו טבעת בברכה כדת וכדין והכריזו הרי את מקודשת וכו', ובאותו מעמד קבעו זמן לחופה. לא היתה הזמנה בכתב, אך שליח מטעם המשפחות עבר מבית לבית או מחנות לחנות להזמין את הקהל.

שבת שלפני החתונה: הורי הכלה התפללו בבית כנסת של הורי החתן. אחרי תפילת שחרית סעדו סעודת שמחה אצל הורי הכלה. במוצש״ק שמחו בבית הכלה ואמרו את פזמוני ההבדלה בחגיגיות. ביום ראשון הכינו את תנאי הכתובה. הכתובה הנהוגה בדבדו היא כמנהג קשטיליה . יום רביעי היה יום החופה הנהוג בקהילה. שבע ברכות התקיימו בשעות הבוקר בין תשע לעשר ובבית הכלה. החתן הגיע מבית הכנסת לחופה עטוף טלית ותפילין מלווה שושבינין. אם בשעת החופה נשפך יין מכוס הברכה, ראו בזה סימן ברכה לחתן ולכלה. אחרי שבע ברכות הוגש כיבוד אצל הורי הכלה. בשעות הצהרים לוו בשירה את החתן והכלה לבית הורי החתן – אם החתן חיכתה בפתח הבית, ומגש בידה, במגש ספל חלב, בצים ודבש. אם החתן משליכה ביצה או שתיים על משקוף הבית לפני כניסת הזוג החדש, כן נתנה דבש לכלה ולחתן לסימן טוב תוך קריאצ שמחה.

. ארוחה גדולה התקיימה שם. לפנות ערב הוזמן הקהל לתפילת ערבית אם היה החתן תלמיד חכם הוא דרש, ואת הדרשה עשה מהעליה סריר לפני קהל המוזמנים. החתן לא יצא מביתו עד שבת, לקיים ״ושמח את אשתו אשר לקח״. בליל רביעי שאחרי שבת החתן, הזמין החתן חברים וקרובים לסעודת שמחה, השיא של סיום החגיגות. לילה זה נקרא ליל טוואזן — ליל הסירים על שום ריבוי התבשילים והמאכלים, רק הקרובים הביאו מתנות. בברית, בר מצוה או חתונה לא נתנו מתנות רק מספר קטן מבין המוזמנים הביאו מתנות, נפוץ היה הפתגם שונא מתנות יחיה.

גמילות חסד של אמת — תפקיד יקר של אנשי חברה קדישא היה להישאר שעות ארוכות ביום ובלילה עם חולה מסוכן, ואם מצבו אנוש סייעו בידו לאמר וידוי מלא, אמרו לפניו דבר מוסר ותשובה, ובשעת יציאת נשמה אמרו קריאת שמע ופרקי שיר השירים. מעטים מאד היו יהודים שלא זכו שיאמרו בפניהם קריאת שמע בשעת פטירה ומי שלא זכה לזה, היה נראה כנענש מן השמים.

הלוויה —רוב החנויות נסגרו בשעת לוויה. ומה מרגש היה לראות קהל רב, מלווה הנפטר בדרכו האחרונה בפה אחד אומר את המזמור מ״ט: שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד וכן יושב בסתר עליון. לאשה אמרו אשת חיל מי ימצא. אם הנפטר חסיד וקדוש תקעו בשופרות בשעת הלוויה. מי שלא ראה לוויה בדבדו לא ראה לוויה יהודית מקורית ומיוחדת מימיו.

לפני הלוויה בזמן הרחיצה התגודדו הנשים, יללו ובכו בקצב, היו נשים ששרטו פניהן עד שגערו בהן ראשי הקהל. נשים צדקניות שידעו לעורר בכי בהזכירן את מעשיו הטובים של הנפטר.

חברות גמילות חסד של אמת — היו בקהילה שתי חברות גמילות חסד של אמת: משפחות הכהנים בן נאים, בן חמו: בשנים תר״ס — תר״ע נגיד החברה היה ר׳ יעקב בן נאים. משפחת מרציאנו בן שושן ובן גיגי נגיד החברה היה ר׳ שמעון מרציאנו בן אברהם. בשעת יציאת נשמה שפכו אנשי הבית מי דליים גם מבית הנפטר וגם מבתים הסמוכים. אנשי החברה קברנים בחרו בזריזות מקום קבורה וחפרו קבר. ברחבת בית החיים הספידו בדרך קינה. רסקו מטבע זהב (לוויז) לארבעה חלקים וכאשר הורידו את הנפטר למקום מנוחתו האחרון חלק אחד הניחו לצד ראשו, חלק לצד רגליו, הנוסף לימינו והאחרון לשמאלו. בידו של צדיק היו מניחים פתק שבו כתוב: ר׳ פלוני… יתפלל לפני רבון העולמים על עם ישראל, וקהלת ישראל דבדו בפרט. וסגולה היא לביטול גזרות רעות.

בסעודת הבראה הניחו בצים קלופות לפני האבלים ונאכלו בלי מלח. בחזרה מהלוויה ישבו קמעה בבית הכנסת. יש שנהגו ללכת כל בוקר אל קבר הנפטר בימי השבעה לאמירת תהילים והשכבה, ויש שנהגו לעלות רק בתום השבעה.

המנחמים ובעיקר קרובים ישבו על הארץ עם האבלים ככתוב בחברי איוב: וישבו אתו לארץ. בשבת השבעה רבים לא אכלו בשר. בתום השבעה נשארו בבית הנפטר רק בני הבית הקבועים, כגון ילדים הסמוכים על שלחן אביהם.אך קרובי משפחה או בנים ובנות נשואים לא ישנו בבית הנפטר בליל הראשון — בתום ימי השבעה — ואמרו כי העובר על כך חייב לישון כל החודש באותו בית. בצאתם משבעת ימי האבל נטלו ידים ורגלים בצורה משוכלת: תחילה שפכו.מים על יד ימין ורגל שמאל, אחר כך שפכו על יד שמאל ורגל ימין. הם לקחו כלי חרם או זכוכית ובתום הרחיצה שברו את הכלי. ונהגו לשבור גם את הכלי שלתוכו שפכו מי נטילת ידים בתום השבעה.

היו משפחות שנהגו שאין לטעום מאומה בבית האבל. ויש שהקפידו לא לטעום עד תום השלושים. היו משפחות שלא דקדקו במנהג זה. טעם לדבר כתב הר׳ דוד עובדיה: …ושמעתי שמשפחות אלה היה להם במשפחה מאורע של תכיפות אבילות ואחרי המאורע גדרו עצמם וגדרו הרחקה מהאבלים. מטעם הנ״ל גם המבקרים והמנחמים לא נהגו להביא דברי מזון כלל וכלל לבית הנפטר.

משך החודש הראשון התפללו תפילת ליל שבת ומוצאי שבת קודש בבית הנפטר ואם הנפטר היה חכם או חסיד מפורסם התפללו מנחה וערבית בביתו כל השנה הראשונה. כשנפטר אדם שאשתו מעוברת, ונולד בן, היה מנהג לקרוא לבן כליפא או מכלוף, לשון חליפין ותמורה.

אנשי חברה קדישא היו יראי ה׳ ידועים, ראשונים לדבר מצוה, זריזים למעשים טובים בעיני ה׳ ואדם הם גם השכינו שלום בין אדם להבירו ובין איש לאשתו. לחברה היה מעמד מכובד ביותר בקהילה. את ההילולות של ר׳ מאייר בעל הנם ושל רשב״י ארגנה חברת הגמ״ח. אחד מאנשי החברה היה מקפיד לאסוף לחם ביום ששי ולחלק לעניי הקהילה.

ממונה אחר היה מזכיר את כניסת שבת ובכלל הם היו הראשונים בלימוד זוהר או באזכרות לרבני הקהילה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

ספטמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר