הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.גירוש ספרד

על אף הביקוש לתפקיד, שכרו של מרביץ התורה לא היה גבוה, ובקהלים קטנים, בקהלים שמעמדם הכלכלי לא היה איתן או בקהלים שלא היו מוכנים לשלם משכורת נאותה, התקשו החכמים להתקיים ממשכורתם.

 אף על פי כן, חכמים אשכנזים שחיו באימפריה העותמנית או ששימשו כחכמים אצל יוצאי ספרד, למשל, רבי אברהם טֶרבֶש צרפתי או ה "חכם צבי ", העידו שהיחס, ובפרט יחס הכבוד של הציבור הספרדי והפורטוגלי אל החכמים, היה טוב מזה של הציבור האשכנזי אל רבניו.

הבחירה לתפקיד הייתה תלויה בכישורי המועמד, אולם לא פחות מכן במעמדו החברתי, במוצאו, מאיזו משפחה או מאיזה ארץ ולשון, בהליכותיו עם הבריות וכדומה. ככל שחלף הזמן, נתאזרח הנוהג למנות את בן החכם הקודם או את חתנו, או לראות בו מועמד עדיף.

אף על פי כן עד המאה ה-18 רבים עדיין המינויים שאינם מסוג זה. כדי למנוע סכסוכים סביב המינוי, היו קהילות, כגון קהילת בוּדה אשר בהונגריה, שבהן התקינו שלא יהיה אפשר לבחור לתפקיד אדם שהוא בן המקום, והיו חייבים להביאו מחוץ לעירם.

מרביץ התורה היה בראש וראשונה שופט הקהל. הוא ישב בראש הרכב בית הדין של הקהל, לרוב ישבו עמו בדין עוד שני חכמים. בית הדין של כל קהל היה בעל הסמכות הקובעת הבלעדית בכל ענייני המשפט של הקהל ושל חבריו. כל סכסוך שנתעורר בקהל היה חייב לידון בפניו.

אם נידון הסכסוך בין שני בני קהל שונים בעיר, או בין קהל מעיר זו לבין עיר אחרת, היה על התובע להתדיין בבית שינו של הנתבע. ניתן היה לערער על פסיקתו של מרביץ התורה רק בפני בית הדין לערעורים, מוסד שנתקיים רק בחלק מן הערים הקהילות שישבו בהו יהודים.

דרך אחרת, לא פורמלית, לערעור הייתה הפניית השאלה אל אחד מגדולי חכמי אותו דור, ממקומו או מחוץ למקומו של המערער. מרביץ התורה היה אוטונומי לחלוטין, הן בכוח השיפוט שלו והן בהחלטותיו ובקביעותיו בשאלות דת.

אף גדולי חכמי הדור לא ההינו להתערב בהליך שיפוטי בלא הסכמתו של מרביץ התורה. מלבד זאת היה מרביץ התורה גם היועץ המשפטי של הקהל ושל המעמד. הוא נכח בדיונים שהייתה להם השלכה הלכתית, והוא חיווה דעתו אם החלטה או תקנה שהותקנה על ידי הקהל היא חוקית אם לאו. 

לבד מכך מוטל היה עליו לדרוש לרבים בשבתות, בדרך כלל שלוש פעמים, בערב, בין שחרית למוסף ובמנחה, ובחגים ובאירועי שמחה ואבל של כלל הקהל ושל היחידים בו. כמו כן לימד את בני הקהל מקרא, תלמוד ופוסקים, אגדה והלכה, בשיעורים שנועדו לכך.

בקהלים קטנים הכפרים ובעיירות אף שימש כמלמד דרדקי, לתינוקות ולילדים. בדרך כלל נתבע גם להיות החזן, לפחות בחלק מן התפילות, בימים הנוראים ובשלוש רגלים. החכמים המפורסמים ובעלי היוקרה הציבורית שהנהיגו קהילות אמידות, אף יידו ישיבות בקהלם ועמדו בראש הישיבה, כך היה למשל בשלוניקי, באיסטנבול, בצפת ועוד.

אולם לקראת המאה ה-17 הפכו הישיבות יותר ויותר למוסדות קהילתיים כלליים ונתמעטו המוסדות שהיו סמוכים על שולחנו של קהל אחד. מעתה נפוצה יותר התופעה של ישיבות הסמוכות על שולחנו של גביר או של משפחה בעלת יכולת, או אלה המתקיימות מהקדשות ומעזבונות של יחידים. כך במאה ה-17 בארץ ישראל, ואף באיסטנבול ובשלוניקי.

בצד מרביץ התורה היה בכל קהל שכירים נוספים, סופר קהל או סופר בית דין, חזן, מלמד תינוקות ושמש בית הכנסת. לפעמים מילא אדם אחד את כל התפקידים הללו, להוציא את החזנות. החזן היה בעל מעמד נכבד. לעתים פטרוהו קהלים מתשלומי מסים, כמוהו כמרביץ התורה, ואם היה בעל קול ערב, פייט פיוטים ודרש דברים, אף זכה להערצה ציבורית.

מן המאה ה-17 ואילך אנו שומעים באיסטנבול ובאיזמיר גל על " ממוני איסור והיתר ", חכמים הממונים מטעם כל קהלי העיר על ענייני כשרות המזון, ובמאה ה-18 הם מתערבים אף בענייני תפילה ופולחן. כמו כן ידועים " ברורי העבירות ", ופעמים שהם קרויים " ברורי קנסות – גוף של חכמים המופקדים מטעם כל קהלי העיר על ענייני אישות וטוהרה והעונשים את העוברים עבירות מוסר.

גוף זה נתקיים ברבות מקהילות ישראל באימפריה העותמנית כבר מן המאה ה -16, וכבא הוזכרו לעיל דייני או " ממוני החזקות באיסטנבול.

בקהל היו לפרקים גם בעלי תפקידים אחרים – מהם שמילאו אותם בהתנדבות ומהם שפעלו בשכר. מקובל היה על הכל, שהקהל חייב לספק לחבריו שרותים יסודיים אחדים, ואלה הם :

 הקמת בית כנסת, אחזקתו והפעלתו, חינוך לגיל הרך ולנערים בתלמודי תורה, לפעמים אף תמכו בישיבות.

יש וכמה קהלים תומכים ומממנים תלמוד תורה אחד, סיוע לעניים ולחולים, בדרך כלל דרך גופים התנדבותיים, הקמת מערכת שיפוטית הפועלת על פי דיני ישראל, לכל קהל היה בית דין ולרוב הייתה בעיר גדולה גם ערכאה שיפוטית גבוהה לערעורים.

קניית מגרש לבית קברות וייסוד " חברת קברים ", העוסקת בענייני הקבורה, התקנת תקנות – הסכמות – שיסדירו את חיי הציבור ויקבעו כללים בתחומים פרוצים, כגון הסכמות ה " חזקות " של הדיור, הסדרת דרכי תשלום המסים, קביעת קריטריונים לתשלום וחלוקת הנטל בין יחידי הקהל, הקהל שאף בדרך כלל לשלם את המסים כקבוצה ולאפשר בזה הקלה לעניין ומיעוטי היכולת.

כד לממן את פעילותו של הקהל היו חבריו משלמים גם מסים פנימיים ( מצוות ), תשלומים אלה נגבו אם כמסים פרוגרסיביים על בשר, יין וגבינה, ואם כתשלומים שהיחידים שילמו בבית הכנסת בעלייתם לתורה, בתשלום עבור מקום מושבם וכדומה.

יחידים שהרבו לסייע לקהל במגביות בשעת מצוקה, בהתנדבות נדיבה, והתמידו לבוא לבית הכנסת של הקהל, זכו ליחס מיוחד ולמעמד מועדף.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

ספטמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר