קו לקו. אסופת מאמרים
אחת מתשובות רבי אהרן אכן חיים – משה עמאר
והתוספות והרא״ש הביאו ראיה לאמת את דברי ר״ת, ממאי דפריך תלמודא על מתני׳ דאי שאסור להלוותם ולהלוות מהן, בשלמא להלוותם דקא מרוח לתו אלא ללוות מהם מעוטי קא ממעט ליה. ועל זה אמרו התוספות מעוטי קא ממעט ליה מכאן ראיה לפי׳ ר״ת דמיי׳ בלא רבית דמאי קאמר מעוטי קא ממעט ליה אם מלוה ברבית כדי להרויח. והרא״ש אחר שהביא דברי ר״ת הרחיב זה יותר ואמר: וכן משמע מדברי ד.גמ׳ דא׳ בשלמא להלוותם קא מרוח להו ואי ברבית מאי קאמר דקא מרווח לד,ו אדרבא ממעט לחו, ואף אם ת״ל דחשיב ליה ריוח במה שצריך עתה למעות, מכל מקום לא הוד. ליה למימר אלא ללוות מהם מעוטי קא ממעט ליה, כיון שלוה ממנו ברבית. באופן שהכריחו מדברי הגמ׳, דהאי דאסר התנא להלוות להם אינו אלא בסתם, דבהא שייך למימר דקא מרווח להו, דברבית קאמר אדרבא מרווח ליה מלוה מעותיו ברבית. והרב הפוסק אמר לדחות זה, דכל ראייתם מהאי דאמר מעוטי קא ממעט להו, ובנוסחתינו חשב לדחות דברי הגאונים.
ואני נפלאתי מהרב עד דאמינא דכד נאים ושכיב אמד להאי מילתא, דגם אילו היתד. הראיה נדחית אי לא כתיב מעוטי קא ממעט ליד. לא היל"ל זה, דבודאי אנו חייבים לדחות נוסחתינו מפני נוסחתם, כי המה ידעו הנוסחא האמתית ומי לנו גדול מהם בתלמוד. כ״ש דגם אם לא נגרום מעוטי קא ממעט לתו בשאלת אמאי, אמור, זה דלא הוקשה לו אמאי אסור אלא משום דמעוטי קא ממעט להו הפך מאי דאמר בחלוקת להלוותם דקא מרווח להו. דאלו כן מה הוקשה להם דאמרו אמאי, ע״כ אינו אלא משום דממעט להו, והתלמוד קצר ואמר אמאי מפני שהוא קל להבין טעמא דאמאי. ועוד דסמיך למאי דאמר בחלוקת לשאול מהם דלעיל מיניה.
והנה ידעתי דיקשה עלי ויאמר דאם כן דסמיך אמאי דאמר לעיל, אמאי לקמיד. בחלוקת לפרוע מהם הדר אמר, אלא לפרוע מהם מעוטי קא ממעט להר, ולא אמר אמאי לחוד. בודאי כי לכאורה היא קושיא, אלא בוא וראה טעם תשובתם, והיא דבשני חלוקות אלו שהם חלוקת לישאל מהם וחלוקת וליפרע מתם, הוצרך לומר דממעט להו משום דהיא גופה קמ״ל, משום דלכאורה אין מהם מיעוט בחלוקת לישאל מהם, כיון דשאלה בעינא הדרא והוא עתיד להשיבה אליו נראה דאין ממנה מיעוט לשואל, לפיכך אמר דלאותה שעד. שאינה אצלו הוא ממעט להו, ובחלוקת לפרוע מהם גם כן לכאורה גם בזו אין בה מיעוט, לפי שסוף סוף הוא צריך לפרוע ואינו נותן מנכסיו דבר, לזה צריך לומר דממעט ליה דשמא אין עכשו המעות מצויים בידו. אבל בחלוקת ללוות מהן לא צריך לומר דממעט להו, כיון דמלוה לא הדרא בעינא ואינו יודע אם יהיה לו במה לפרוע אחר שיוציא המעות, ולזה לא אמר אלא אמאי. וכונתו לומר משום דממעט ליה, ולא אמרו משום דהא מיעוט נראה, וא״כ הראיה אמיתית והדין דין אמת. וכן הסכימו בו כל הפוסקים כולם, דבודאי מותר להלוות לגוים ברבית אפי׳ ביום אידם, וכ״ש כל השנה כולה דלית בהא חששא דאזיל ומודה, אחר שהוא מצר ומצטער על איבוד מעותיו, כי הרבית נושך בו כל היום וזה נוסף על צערו שהוא צריך לישראל ללוות ממנו, ועל מה זה יודה אדרבה יקלל באלקיו ופנה למעלה. וכן כתבה הריב״ה סימן קמ״ח וז״ל: ואסור וכוי ודווקא בלא רבית אסור להלוותם אבל מותר להלוותם ברבית. ולא הביא על זה שום חולק.