מראכש העיר-חביב אבגי

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקשמראכש 000000

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

שניים מבחריו שהיו באותו מעמד העידו על המקרה בפני בית הדין. בפסק מנומק על שלושה עמודים בכתב יד צפוף של הרב, קבע שיש לקבל את דבריה של הבחורה שלא נתנה דעתה כלל על מעשיו, וגם לא נתנה הסכמתה לכך, כי היא עדיין צעירה ולומדת, ועדיין לא סיימה את לימודיה. ובגרסתה לא מצא שום סתירה.

על שלושת המעורבים : שני העדים והמקדש נכתב בסיכומו של אותו פסק, שאין כאן ריח של קידושין, ומעבר לכך זכו לגינוי חריף, בגלל ששלושתם ידועים כמחללי שבת, ומגולחי זקן, וקרקפתא דלא מנחי תפילין. והרבה עבירות דאורייתא ורבנן, המחזיקים ברשעתם ומוסיפים על חטאתם יום-יום.

בעצם זה היה הביטוי של אי נחת ואכזבה שהייתה לרבנים מהחינוך של בוכרי האליאנס, הם לא הלחמיצו הזדמנות אחת לצאת נגדו. למרות שהדברים לא נאמרו במפורש, ידוע שהרבנים ביטאו את התנגדותם לאליאנס במראכש, על כל במה אפשרית.

וזאת לא בגלל הלימודים עצמם, מבחינה של הקניית דעת ושפה כפי שהזמן מחייב והמציאות הכתיבה להם, אלא בגלל החבילה שסיפחו לעצמם החיקוי של התרבות הצרפתית, ורוממות התרבות הצרפתית שהייתה בגרונם של מחנכי הדור מטעם כל ישראל חברים.

בהשפעתם, החניכים השאירו מאחור את ערכי הדת היהודית מבלי שהם נדרשו לכך. מתמונת המחזור הראשון של הבנים משנת 1928, נראה שדאגו להלביש את כל הבוגרים בתלבושת אירופאית בראש גלוי. לומר לך – מעתה זה הכיוון של האליאנס, למגינת לבם של המייסדים מהעיר שנתנו ידם לכך, אשר רבים מהם היו משלומי אמוני בית ישראל.

תקופת ההשכלה לא פסחה על מראכש, וניצניה נראו שם בשלהי המאה ה-19. בני השכבה העשירה רכשו השכלה בלימודים חיצוניים בכוחות עצמם. צעירים חסרי מנוח, שראו בדאגה את הפיגור הגדול בהכנת הנוער היהודי לקראת המשימות שייעדו לו, אצה להם הדרך לקדם את החינוך הכללי.

בחרת כל ישראל חברים לחצה על מקצת המשכילים " המשוגעים " לדבר, להירתם לעניים. מבין קבוצת המשכילים האלה בתקופה ההיא, בלט במיוחד צעיר מבריק שחי מעט והספיק הרבה, רבי דוד דרעי ז"ל, הוא נפטר בהיותו כבן ארבעים ואחד.

על מצבתו כתוב : כהר"ר דוד דרעי תמ"ך, נולד י' בטבת תרל"ד – תרצ"א. דברים החקוקים על המצבה באו המקוטע. השיש השחור שעל המצבה נפגם בחלקו. סדקים רבים כיסו אותו וקשה לקורא את הכתוב למרות שהיא כבר כבת שבעים שנה.

להלן מה שהצלחתי לדלות :

" ארון התבונה והאמונה " אילו הן מידותיו. ויעידו חבריו אשר הפיץ בהם חכמה ותבונה, שראו בו נפש אשר צברה דעת וחכמה. ממרחקים…כולם משלי חכמים ומליצתם אשר ידע והפיץ לרבים.

עד כאן הכתוב על המצבה.

שמעתי רבות על האיש מפי אחד המכיר וידע ערכו ותרומתו, הוא זוכר אותו כבעל שכל חד וחריף, משכיל ויודע סברא והלכה. איש תאב דעת ללא מעצור, שאצה לו הדרך להגשים את חזון הקידמה של החינוך המודרני במרקש.

במצבה צויין " אצא חכמה ממרחקים ", הסבר למשפט זה מתוך מה ששמעתי מהחבר אבא הלוי נ"י, הוא סיפר שלרבי דוד היה קרוב משפחה שהתגייס לצבא בימי נלחמת עולם הראשונה, ונשאר אחרי המלחמה בגרמניה. ושם רכש לו השכלה והיה ללמדן ומדען.

מאחר והוא הכיר וידע את כישרונות קרובו רבי דוד ז"ל, שהיה בעל זיכרון אדיר, דאג לספק לו ספרי לימוד למכביר, בחכמת ישראל שנכתבו באירופה שלפני התקופה הנאצית ימ"ש. רבי דוד התעניין הרבה, בספרות העוסקת בתורת החינוך ובדרכי למידה בגרמניה שקרובו סיפק לו, בהם פרסומים רבים בשפה העברית.

מבין חבריו הצעירים, הצליח רבי דוד ללכד סביבו מטובי מורי ההוראה מבני דורו, מחוגי המשכילים הבולטים מבני המקום. הללו שאבו ממנו דברים שבעבר עדיין לא ידעו עליהם והתפעלו מאוד מרעיונותיו. ואכן הוא פתח בפניהם אופקים חדשים.

בין חבריו לרעיונותיו על החינוך התורני, היו : רבי חיים שושנה, שהיה מזכיר אותו בכל הזדמנות בשם מורו ורבו. רבי שלום זריהן, בנו של הדיין רבי משה זריהן ז"ל, האחים בן שמול, רבי יוסף הלוי, רבי דוד ביטון ז"ל, רבי יוסף ביטון, ועוד, זכר כולם לברכה. אולם כולם נטלו חלק בדרך החדשה שהתווה להם רבי דוד.

רבי דוד, בן למשפחת תלמידי חכמים וסוחרים אמידים, שערבה למראקש מעיירת מחוז בשם " אלקלעא די סראג'נא בשלהי המאה התשע עשרה. המשפחה התאפיינה בעושרה רוחני והתרבותי. אבות המשפחה לקחו חלק בהנהגת הקהילה בתור מורים ורבנים.

רבי דוד היה נכדו של הר באהרן דרעי, בן לאו"ץ כבד הרב יהודה דרעי זצ"ל, הידוע בכינויו בשם רבי הדאן. גם רבי דוד ז"ל, דגל בתורה ובעבודה, הוא עצמו התפרנס והתעשר ממסחר. הוא התאהב בשירה האנדלוסית, למד אותה והתעמק בה, והיה ידוע כפייטן, מוסיקולוג וצייר.

הוא תכנן את ארון הקודש והתיבה בבית הכנסת של " צלאת עטיה ", שם הוא שימש כשליח ציבור. דרך כישרונותיו אלה, התוודע לפחא של מראקש חאג' תהאמי אלגלאווי, התחבב עליו והיה מבאי ביתו, יחד עם ידידו העשיר רבי יעקב עטיה.

פעם ראשונה שראיתי עיתון כתוב אותיות עבריות, מבלי שהבנתי דבר ממה שכתוב בו, זה היה בשנת 1939 שעה שלמדתי אצל המורה הדגול כבוד הרב חיים שושנה ז"ל. זה היה עיתון ביידיש. נראה שזה היה חלק מהדואר שהיה מגיע להם.

כאמור, הוא היה חלק מהחבורה הנזכרת. בשנות הארבעים המוקדמות רבי דוד ז"ל כי כבר לא היה בחיים. הוא לא זכה לראות איך קם והתממש רעיון שהגה. אחריו מצחו כמה בתי הוראה לתמידים, שיישמו לראשונה חידושים בדרכי הוראה, שלא היו מוכרים במקום.

פרנסי הקהילה נרתמו לראשונה לסייע לחוג המורים הצעירים ההולך ומתגבש, החלוץ שהלך לפני המחנה היו רבי חיים שושנה ז"ל, רבי דוד ביטון, רבי יוסף לוי ואחרים ז"ל. לראשונה רואים מורה עברי העומד מול הלוח, ומעביר שיעור בהסבר מלווה בכתב. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אוקטובר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר