עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

הזועק והמזעיק

עוד לפני ההפגנות, עוד לפני שהמוסדות ישבו על מדוכה זו, חש יהודה גרניקר שיום זה בו נקרא כולנו לעליית הצלה מתקרב ובא. בהיותו " בתוך העניינים " כשבמרוקו התחילו הסימנים הראשונים לתהפוכות, הוא זעק והזעיק להחיש עליית יהודי מרוקו, ובמיוחד את עליית יהודי כפרי האטלס הנדחים והמנותקים, העלולים להיות מטרה ראשונה לפגיעה ולכליה.

בעל פה ובכתב, עם אישים ומוסדות, לא הרפה מהנושא של הסכנה המרחפת על יהודי מרוקו ועל צו השעה להוציאם ולהושיעם בעוד מועד. ביום 20/08/1955 הוא כותב ליהודה ברגינסקי ז"ל, חבר הנהלת הסוכנות וראש מחלקת הקליטה :

" בזה אני מרשה לעצמי לפנות אליך ערב ישיבת הועד הפועל הציוני ומבקש ממך להעביר את קול קריאתי לחברי הוועד הפועל : הצילו את אנשי הכפרים הפזורים בקצווי מרוקו ! על עצם טיבו של חומר זה כבר דובר רבות.

הדברים ברורים ואינם זקוקים להוכחות נוספות. אפילו מר ציגל אשר היה מהמחמירים ביותר נאלץ להודות כי חומר אנושי זה של אנשי הכפרים במרוקו הוא מן הטובים והנוחים ביותר לקליטה ולהתיישבות.

נכון הוא שאם ייפול דבר מה בארץ זו אזי יהודי קזבלנקה וערים אחרות עלולים להיות הנפגעים הראשונים. אולם אל לשכוח שאם, חס וחלילה יתרחש דבר כזה בכפרים הפזורים צפויה השמדה וכליון מוחלט תוך שעות מספר, ולא יהיה פוצה פה ומצפצף, בו בזמן שלעזרת אנשי ערי המרכז עומדים, השלטונות, המשטרה והצבא.

זכרו נא אפוא, ואני חיי לחזור על זה : לאנשי הכפרים צפויה השמדה, ולכן, הצילו !

השבוע הייתי במראכש. כאשר נודע לאנשי הכפרים דבר בואי לעיר זו, התאספו מאות יהודים מכפרים שונים ואמרו לערוך הפגנה לשם עלייתם. הפצרתי בהם שלא לעשות כן – לטובתם. וכאשר אסיים עבודתי אשב עמהם ונתיעץ יחדיו איך להיחלץ מהמיצר. וכך עשיתי.

לאחר שהתפניתי מהעבודה ישבתי אתם ובשיחה קלה הרגעתי אותם. והם בתמימותם מאמינים לי ומקווים לסייעתא דשמיא, וכי בקרוב אביא להם את הבשורה.

ואני שואל עד מתי נוסיף להבטיח. כי הרי הבטלתי להם בשם הסוכנות והמדינה להעלות אותם ומדוע לא נקיים את הבטחותינו, לפחות לאותן 700 משפחות מ-40 הכפרים אשר רשמתי והבטחתי להם שבקרוב יעלו ! ומאז ההבטחה עברו כבר עשרה חודשים !

עשו נא את הכל למען נוכל להזיז את אנשי הכפרים, ולהעלותם ארצה, לטובתם, לטובת הארץ ולטובת כולנו. באותה חרדה פנה יהודה גרניקר גם למר שרגאי ז"ל, ראש מחלקת העליה דאז והתריע על הקשיים המערימים בדרכו בעניין עליית יהודי הכפרים שבאטלס ועל הסירוב משגלה מחלקת העליה במרוקו להקדים את עליית אנשי הכפרים על אף ההבטחות החוזרות ונשנות.

במכתב למהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, בתאריך 18/01/1955 הוא כותב בין היתר :

אני מבקש מכם לזרז ולהחיש את עלייתם של אנשי הכפרים שבהרי האטלס וזאת משני טעמים :

1 – בגלל המצב הפוליטי המיוחד והחשש שפן בעוד זמן מועט יהיה מאוחר מדי להעלותם כי שערי מרוקו עומדים לפני נעילה. ובמקרה כזה יהודי הכפרים יהיו הראשונים לפורענות.

2 – זהו החומר האנושי המתאים ביותר להתיישבות בארת וחלילה לנו לעמוד מן הצד ולהשאיר יהודים אלה עזובים לנפשם. אני משוכנע כי יהודים אלה יהיו לברכה לארץ ומן הדין שנעשה מאמץ מיוחד להעלותם בהקדם להתיישבות. אין לי כל ספק שחומר אנושי זה עולה הוא בערכו מבחינה התיישבותית על כל חומר אחר שהכרתי במרוקו "

ולמנהל מחקת העליה במרוקו הוא כותב בתאריך 24/05/1955 :

" לפי דעתי זהו החומר האנושי הטוב ביותר לעליה ולהתיישבות במיוחד, ועולה פי כמה על אלה הנמצאים בערי המרכז. הם כולם אנשי עבודה, רגילים לעבודת אדמה ומסתפקים במועט. עלי להוסיף כי כל אנשי הכפרים הנמצאים דרומה לאטלס מהווים חומר מתאים להתיישבות בנגב הואיל והם חיים " הנגב המרוקני ".

הייתה זאת אמת צרופה בפיהם כאשר אמרו לי : " העבירו אותנו לארץ, תנו לנו אדמה ואני ניאחז בה בציפורניים, אנו נשינו וטפינו…."

ואכן חושו הבריא של יהודה גרניקר לא הטעה אותו. הוא הרגיש בסכנה המתקרבת ובאה ועשה ככל אשר היה ביכולתו כדי להציל יהודים וכדי להחיש את עלייתם בעוד מועד וראיה לכך : ביוני 1956, כאשר מרוקו קיבלה את עצמאותה הועמדו שם היהודים במצב חמור.

תחת לחץ הלאומנים הערבים, הכריזה ממשלת מרוקו על ניתוק קשרי הדואר עם ישראל, על איסור יציאה והגירה של יהודים לישראל. הגבולות נחסמו לחלוטין והמשטרה קיבלה פקודה מפורשת שלא להרשות ליהודים לעזוב את מרוקו לא בדרכונים קולקטיביים, כפי שהיה נהוג לפני כן, ולא בדרכונים בודדים, תוך איום בעונשים חמורים על מי שיפר הוראה זו.

השלטונות סגרו את משרדי העליה בכל רחבי מרוקו ובראשם המשרד הראשי " קדימה " שבקזבלנקה. משרדי הסוכנות היהודית קיבלו פקודה להפסיק את פעולותיהם תוך עשרים וארבע שעות. 23 שליחים, רובם מישראל, קיבלו צווי גירוש באשמת " הפרת הסדר הציבורי על ידי הסתה לעליה " וכוחות הבטחון בנמלים ובגבולות נצטוו לפקוח עין על יהודים שניסו להימלט ממרוקו.

כך נשאר המצב למשך תקופה ממושכת בהשפעת הלאומנות אשר זה עתה השיגה את עצמאותה ותאוות השלטון העבירה אותה על דעתה.

יהודים בודדים הצליחו, מי בשוחד ומי בדרכים אחרות\ לעזוב את מרוקו ופניהם לצרפת, לקנדה או לישראל. חוט העליה לא נותק, אם כי היא לא נמשכה בממדים גדולים, עד אשר השלטון התבסס במרוקו וקצת ליברליות הורגשה ביחסו ליהודים.

ובסופו של דבר גם אנו וגם יהודה גרניקר זכינו לראות חלום בהתגשמותו. יהודי האטלס ויהודים רבים ממרוקו יושבים אתנו היום, עובדים ומסודרים ומעורים בחיי מולדתם מקלטם.