נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

ספרייתו של רבי יוסף בן-נאיים

ספרייתו של ר׳ יוסף היתה מרוכזת בחדר מרווח בעליית גג ביתו. כשלאורך כל ארבעת קירותיו אצטבאות ספרים עד לתקרה. והיו בה כשבעת אלפים ספרים בשנות החמישים. וכנראה בעת פטירתו, הגיע מספרם לכדי עשרת אלפים. אוצר ספרייתו היה מגוון בכל תחומי היהדות, ספרי השכלה כלליים וכתבי-יד עבריים. הספרים היו מסודרים בספריה לפי נושאים ולפי תקופות, ספרי דפוס לחוד וספרים בכתבי-יד לחוד.

שמע ספרייתו ועושרה בספרים נדירים ובכתבי-יד, הגיע למרחקים מחוץ לגבולות מארוקו, לאמריקה ולארץ ישראל. וביתו של ר׳ יוסף הפך לתל-תלפיות — שהכל פונים אליו, תלמידי חכמים ממארוקו וחובבי ספר ממארוקו ומחוצה לה, אשר היו באים לעיין בספר מיוחד או להתרשם מהעושר הרוחני הגלום בספריה. את כולם קיבל ר׳ יוסף בסבר פנים, הקדיש להם מזמנו להשיב על שאלותיהם וסקרנותם, הראה להם את אוצר גנזיו ואת יצירותיו הרבים שעודם בכתובים. שליחים רבים שהגיעו מהארץ למארוקו למטרות מחקר, ארגון עליה, חינוך ועוד, רובם ביקרו בביתו של ר׳ יוסף ושוחחו עמו בעברית שעות ארוכות. אחדים מסרו בכתובים את התפעלותם מהחמימות הרבה בה היה מקבלם אצלו, שנוהג היה בהם כאילו היה מכירם מאז ומתמיד, ואת התרשמותם מאישיותו ומגודל חכמתו ותחומי התעניינותו הרבים.

ההדים על הספריה וחשיבותה הלכו והתחזקו, עד שפשטו שמועות כי המדובר בספריה של שלשים אלף! כרכים ויותר. גורמים שונים החלו להתעניין בה, ביניהם נשיא מדינת ישראל מר יצחק בן-צבי ז״ל ומכון בז־צבי, אשר ניסו לשכנע את ר׳ יוסף לעלות לארץ עם ספרייתו. ר׳ יוסף סירב למכור את ספרייתו, ואימרה אחת היתה שגורה בפיו, בי רק המות יפריד בינו לבין ספרייתו^.

 מתוך מכתב תשובתו לפרופ׳ מ׳ בניהו״, ושאלותיו הרבות של ר׳ יוסף על דרכי עלייתו וקליטתו, מקום קביעת מגוריו בארץ, על עתיד הספריה ועוד, נראה כי, ר׳ יוסף לא הבין מה היו דרכי הקליטה אז בארץ. גם החשש הכבד שכירסם בליבו, פן יקרה אסון בדרך לספריו, היקרים לו, כל אלה היו גרמא לדחות את ההצעה להעלותו ארצה. למרות אהבתו לארץ וערגתו אליה, ביטל את רצונו וטובתו מפני טובת ספריו. בסוף! ימיו עמד לעלות לארץ ואז החל בהכנות ולא עלתה בידו. לאחר פטירתו של ר׳ יוסף ביקשו גורמים ואישים רבים לשים ידם על הספריה ואוצרותיה, והחל משא ומתן לרכישה עם היורשים. לפי השמועה נטו היורשים להעדיף! את מכירת הספרים לגורמים מארץ ישראל שהיו מעוניינים בה, אך חששו מאחרים שרצו לקנות אותה, פן ילשינו על העיסקה לשלטונות, אשר בודאי לא היו רואים זאת בעין יפה.

 לכן מכרו אותה לבית המדרש לרבנים בניו-יורק, אך שמרו לעצמם את החיבורים של אביהם. כשהגיעה תכולת הספריה לניו־יורק, רוכזו הספרים באחד המחסנים עד שיעברו עישון נגד עש, טיפול ורישום, בטרם יוכנסו הספרים למדפי ספרית בית-המדרש. דליקה שפרצה במחסן כילתה חלק מהספרים ופגעה באחרים. כר נתאמת למרבה הצער חששו של ר׳ יוסף!, במאנו לטלטל את ספרייתו פן יקרה לה אסון בדרך. אין בידינו רישום של הספרים וכתבי-היד, שהיו בספרייתו של רבי יוסף. פרופ׳ מ׳ שמלצר, פרסם את רשימת כתבי־היד הנמצאים כיום בבית המדרש מאוסף ר״י בן נאיים, ובה מאה ושלשים וארבעה ספרים.

ה. ר׳ יוסף ומשפחתו

באופן כללי ניתן לומר שלר׳ יוסף האירה ההצלחה פנים, יחסית למצבם של תלמידי חכמים במארוקו בתקופתו. הוא זכה ליהנות מיגיע כפיו כש״צ ומרביץ תורה, כסופר ושו״ב, ופרנסתו מעבודותיו היתה מצויה בריווח, דבר שאיפשר לו להתמיד בלימודיו ללא טרדות כלכליים, לחבר חיבורים, להרחיב את ספרייתו ולהעשירה בספרים רבים שאותם אהב. לא כן בתחום האישי והמשפחתי, ככל בני תמותה לא חסרו לו מצבי כאב, יגון ושכול.

בשנת תרפ״ט (1929) נפטר בנו שלמה בעודו כבן שבע עשרה שנים, לאחר שהתייסר במחלה קשה במשך חמש שנים. בשעת פטירת הבן היתה האם מאושפזת בבית חולים. היא נפטרה ממחלתה חמשה חדשים אחרי פטירת בנה בהיותה כבת שלושים ושמונה שנים. היא הותירה אחריה משפחה ברוכה: ארבעה בנים וארבע בנות, בתוכם תינוק בן שבעה חדשים. ר׳ יוסף! בחיבורו ״מלכי רבנן״, הנציח את זכרה ואת זכר בנו. תחת הכותרת ״מגינת לב״, הקדיש להם שני עמודים בדברים מליציים ונרגשים. בהם מקונן במרה ומתאר את עוצמת המכה שנחתה עליו בפטירתם.

מתוכם משתקפת דמותה שהיתה אשת חיל צנועה בהליכותיה. היא לקחה על עצמה את ניהול משק הבית והטיפול בילדים, כדי לאפשר לבעלה להתמיד בלימודו. היא גם נמנעה מלהרבות איתו בשיחה, כדי שלא לבטלו מתלמודו.

עם פטירתה ביקשו הבנים מאביהם לקבוע את תצלומה במצבת קבורתה, לפני שיקבלו את הסכמתו, הכין בנו שמואל שהיה לומד בצרפת את תמונתה אצל צייר אומן והביאה לפאם. ר׳ יוסף דן בחיבורו ״צאן יוסף״ בשאילה זו, והעלה שאין איסור בדבר מצד ההלכה. ואכן מנהג זה נפוץ בערי מארוקו.

אחרי פטירת אשתו נשא ר׳ יוסף אשה צעירה בשנים, אך בשל בעיות משפחתיות, גירשה ונשא אשה מבוגרת שהיתה לו קרבת משפחה עמה. שמה היה פריחה, כשם אם הבנים שנפטרה, כדי למנוע עגמת נפש מבניו, עמד והחליף! שמה לשם שמחה, שהוא למעשה תרגום השם פריחה לעברית. האשה שמחה טיפלה בו ובילדים, אר לא היו לו בנים ממנה. בשנת תרפ״ה (1925) ביקר באלג׳יריה בערים אוהראן, תמשונת ועוד. ובכל מקום שאליו הגיע שם לבו למנהגיו, ורשם כל מנהג שנראה לו מיוחד. בביקורו נשאל בשאלות הלכתיות שעמדו על הפרק. בהיותו בתמושנת נשאל אם מותר בבית הכנסת לנגן בשבת בפיאנו על ידי גוי, וכן נשאל משם אם מותר לערוך ערבי שירה וריקודים מעורבים, שמטרתם לגייס תרומות למפעלי צדקה וחסד. ועל שתי השאלות השיב בשלילה והאדיר בהן בתוכחות מוסר לחזק הפונים לשמור על מסורת אבות. ר׳ יוסח סבל מאבנים בכליות. בחשון הת״ש (1940) לאחר שסיים עבודתו בבית המטבחיים, בצאתו נתקלה רגלו בבור של ביוב ונפל, מעצמת הנפילה נשמטה זרועו ממקומה. במקום שיפנה לרופאים, בעצת בני משפחה הביאו לו אשה היודעת לעשות מסז׳ים, ולאחר שהכאבים הלכו והחריפו, הזמינו לו רופא אליל שיחבוש אותו (כלשון ר׳ יוסוי ״שיתעלל בי״). לאחר כחודש כאשר המצב הלך והחמיר, הובילוהו בניו לבית חולים שם עב ניתוח בכתף…