ברית מס 31- תפילאלת..מלאח מעדיד

 

התיישבות יהודית בתפילאלת

ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת

כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספלברית 31 - תאפילאלת 001

המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל

מלאח מעדיד

בקצאר מעדיד, גרו לפי דבריו של עסאס-השוער של קצאר מעדיד היהודים הבאים:

איגו – חדאד(חרש ברזל)

 בחיא – נג'אר (נגר)

סלימאן – היה מתקין רובים ומעטר אותם.

ברהם וווילד בחיא – בנאי,

ברהם בוהלאלא חזן ובנאי,

 בריהמון – סוחר

 שלום – צורף בזהב וכסף,

 מכלוף וווילד בייח – נגר,

 אחיו יעקב – נגר,

אולאד הרון – סוחרים,

מסעוד – פלאח שהיו אדמות בבעלותו.

 יעקב – נגר,

מכלוף וןווילד עישא – סוחר

, ברהם ואחיו בחיא – בנאים,

 הווירין – הרון – ארבאט.

האיפורמנט מספר שבשנות השלושים, החלו היהודים לעזוב את המלאה ולעבור לארפוד. אלה שנותרו בו, עלו בשנות הששים לארץ. לכל יהודי שגר במלאח, היה 'נותן חסות מקומי', וזו הפעם הראשונה ששמעתי על חמולות שנתנו חסות ליהודים. שלושת החמולות המרכזיות במלאח מעדיד שהעניקו חסות ליהודים היו: אלעבאדלה, אלמקאבר, ויתוע'ייאן.

בית הקברות של מעדיך

רובו הרוס בשל שיטפונות. על חלקו הערבים בנו גרנות, אך מזהים היום מתחמי קברים. לא נמצאה בו אף אבן כתובה. שטחו בערך כארבעה דונם. הוא שוכן ליד אלרמלאת בו עאיש על הגדה הצפונית של ואדי זיז.

מלאח זריגאת

שוכן כ-26 קילומטרים מזרחית לארפוד וכ-45 קילומטרים דרומית לקצאר אסוק נשטף ב-1965. המוקַדָם, סיפר לי שהוא זה שהעיר את התושבים לקול שאון המים והוציא אותם מתוך בתיהם וכך ניצלו. הוא זוכר את היהודים שגרו כאן והוא מונה אותם אחד לאחד:

אישו עלו – סקאק (יוצר כלים מכסף) אחרון היהודים שעזב את המלאח. בראהים בל חילה – בעל חנות.

דאוד בן סעדיה – בעל חגות.

 יוסף בן יחיא – נגר, יוצר דלתות וארונות.

משה ווילד קריקש – מקיז דם.

עלא – נגר

בראהים מאיית יוסף – סוחר בסוכר ותה.

 איגו ווילד מרימה – סוחר.

 ווילד ארוויביז – סוהר

. בן שושו – מקיז דם.

 יוסף – היה חזן ובנו הנגר.

הזן בו סמטה – היה מגיע מארפוד ושוחט ליהודי המלאח.

ווילד אמסיעד – בנאי.

בית הקברות של זריגאת

הוא שוכן סמוך למבנה הרוס אשר שימש כחוות השבחה של פרכות ועגלים. הוא הרוס עד היסוד והמקומיים נוטלים ממנו אדמה לבניית בתיהם ובכך הם חושפים את הקברים עד יסודם ללא כל נקיפת מצפון. ילדים שהתקהלו סביבי הביאו לי אבן מצבה אותה ניפצו יום קודם לכן ובעבודת פאזל הם שבו וחברו את החלקים זה לזה. ועליה היה כתוב:

זאת מצבת  היקר

 משה בן יהודה הן

 אליקים שנלס״ע יום ששי

מראות בצדק לפ״ק

 בש״ק עשרים לחו' ניסן שנת

 תנצב״ה(126 שנה)

על אבן שנייה שהובאה על ידי הילדים היה כתוב:

זאת מצבת קבורת

 היקר יחיא בן יוסף הן

 אביטבול נלב״ע ביום

 ששי בש״ק יט לחודש

 מר חשון שנת התרל״ב תנצב״ה(1872)

סיכום

בניגוד לדעות הרווחות אצל חוקרים הטוענים שההתיישבות היהודית במרוקו הייתה לאורך חופי הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי, ההתיישבות היהודית במרוקו שהחלה לאחר חורבן הבית הראשון, התבססה להערכתי בנאות המדבר של הסהרה, בוואדי דראע ווואדי תאפילאלת. עדות לכך מצאתי בבתי קברות יהודיים שהיו פזורים בדראע ובתאפילאלת והתאריך הקדום ביותר המופיע על כמה מצבות שנמצאו בקצאר אסוק היה שנת ט"ל.(1279) ואילו בשאר בתי הקברות הפזורים ברחבי מרוקו, התאריך הקדום ביותר לא עלה על ארבע מאות שנה. היהודים שהגיעו למרוקו אחרי חורבן הבית הראשון היו בעלי מלאכה מסורתיים שמלאכתם נדרשה על ידי פלאחים מקומיים: חרשי ברזל וחרשי עץ שהתקינו מחרשות וכלי עבודה. בנאים – שסייעו בבניית בתיהם של המקומיים, וכן סנדלרים, רצענים, מעבדי עורות וצורפים בזהב, כסף ונחושת. האזור שבו התקיימה החקלאות העתיקה ביותר במרוקו היה וואדי דראע ומאוחר יותר התפתחה חקלאות שלחין לאורך וואדי תאפילאלת.

מן הסתם, רוב עובדי האדמה התרכזו לאורך נאות המדבר הללו והיהודים שהגיעו אחרי החורבן, הוזמנו על ידי מנהיגי השבטים הברבריים לבוא ולחיות בקרבם ובכך הם מלאו את החלל שהתאפיין בביקוש עז לבעלי מלאכה מסורתיים שסייעו לקידום החקלאות באזורים הללו. כיוון שהיהודים ידעו גם קרוא וכתוב, וגם לחשב חשבונות, הם הפכו לימים לסוחרים ששינעו סחורות אל הערים הגדולות. כיון שנאות המדבר הללו היו סמוכות לליבה של אפריקה, היהודים עסקו גם במסחר בתבלינים, במלח, ובמתכות יקרות.

העיר ריצאני הנחשבת לבירת חבל תפילאלת יושבת על שרידיה של העיר האגדית סיגיילמאסה שהייתה עיר ואם קדומה בלב הסהרה המרוקאית שבה חיו גם סוחרים יהודיים שניהלו את שיירות המסחר הקדומות שנעו ממדינות אפריקה למרוקו. מדרך הטבע, חבלי הסהרה הדרומיים היו מנותקים מהשלטון המרכזי ונוהלו על ידי מנהיגי שבטים שנלחמו אלה באלה והיהודים מצאו את עצמם כמיעוט חסר ישע שלא נקט צד במלחמות האלו. מכיון שכך הם נדרשו לנותני חסות מקומיים שהבטיחו את שלומם בעתות מלחמה.

 באין שלטון מרכזי, כששבטים נהגו לפשוט זה על זה, מנהיגיהם נאלצו לבנות מצודות מבוצרות שנקראו לימים בשם קצאר, או ברבים קצור. המצודות היו בנויות מלבני בוץ. מנהיגי השבטיים בנו ליהודים רובע בתוך הקצאר שהעניק להם שלווה וביטחון. גם בהתנהלות של היהודים במרחב הפתוח ובתנועה שלהם כסוחרים ובעלי מלאכה בין המצודות הם נדרשו להגנה מנותן החסות שלהם. ולא אחת התרחשו מלחמות בין השבטים על הרקע של פגיעה ביהודים שנעו בתום לב לרגל מסחרם. המלחמות שהתנהלו בין השבטים וחסרונו של שלטון מרכזי גרמו ליהודים לחיות בקרב האוכלוסייה המקומית, להתערות בה ולספוג את תרבותה ואורחות חייה. בשמחות ובאירועים משפחתיים שבטיים נטלו היהודים חלק מלא בשירה ובריקודים (אחוואש). יהודים מטעמים כלכליים בחרו להתגורר באזורים חקלאיים וזו הסיבה לכך שההתיישבות היהודית באזורי הדראע והתפילאלת נחשבת לצפופה ביותר בכל רחבי מרוקו.

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

אוקטובר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר