מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו. אליעזר בשן

סיפורו של מונטיפיורי הוא ביטוי של סולידריות עם אחים לצרה גם במרחקים, כשעבר, מסורת ואמונה משותפים קושרים אותם בעבותות של ערבות הדדית. הבדלי שפה, מנטליות ומרחק גיאוגרפי לא היו מחמונטיפיוריסום למטרה זאת. לולי הסיוע הרב של ממשלת בריטניה בשנים האלה, לא יכול מונטיפיורי לבצע שליחותו ולהתערב למענם.

הפנייה למשה מונטיפיורי

באותו יום (26 במאי 1845) כתב דודו של דרמון מכתב למשה מונטיפיורי באותו הנושא. הוא פתח את המכתב באמירה שמונטיפיורי והוא אינם מכירים זה את זה. הדוד עוד כתב שבתור בני אותה דת הוא מבקש בשם אחותו הגברת דרמון, שנולדה וגרה במארסי, את תמיכתו האמיצה של מונטיפיורי. למכתב הוא צירף מכתב של כמה אנשים ״מכובדים״ בקהילת פריס, כנראה את המכתב מן ה־18 בדצמבר 1844 הנזכר לעיל, שחתם עליו כרמייה, כדי ליידע את הנמען על משפחתו. הוא אף צירף את המכתב ההוא, שכתב לשר החוץ, וביקשו שאם הדבר טוב בעיניו, יעבורו לתעודתו. הוא ביקש ממונטיפיורי לקרוא בתשומת לב את המכתב המצורף המופנה לשר החוץ. הוא כתב שעל פי תוכן המכתב הוא יווכח שגברת דרמון היא אם משפחה אומללה, ובנה, שהיה התומך הבלעדי שלה, נרצח באכזריות, וגופתו הושלכה לכלבים בלי שקדמה להריגה הזאת כל חקירה. הקונסולים שהיו אמורים להגן עליו בגדו בו בגידה מחפירה משום שהיה יהודי. רק אחרי שמת, מחו חמישה קונסולים מטנג׳יר על המעשה.

הכותב כתב בסיום המכתב שהוא, מונטיפיורי, ידוע בתור איש שנרתם בכל עתות צרח ׳להגן על אחיך שבצרה, ובך מצאו בני דת משה מגן: לא תהיה שווה נפש נוכח זעקה של משפחה אומללה, הבאה לדרוש את הגנתך החזקה, והשמה את מבטחה ואת גורלה בידיך. מעמדך הרם באנגליה הביא אותי להחלטה לפנות אליך, ואני מעז לקוות שאם קיימת דרך לעשות צדק עם אחותי האומללה, רק אתה תוכל להשיג זאת בסיום המכתב הדוד מביע את רחשי הכבוד כלפי מונטיפיורי (תעודה מס׳ 18 )

לא מצאנו את תגובתו של מונטיפיורי, אבל נמצאה בארכיון טיוטה של מכתב התשובה שנשלח לדוד ממשרד החוץ מ־3 ביולי 1845. במכתב נכתב שהמכתב שכתב הדוד ב-30 בחודש הגיע לשר החוץ, הרוזן מאברדין, ושלמחרת אותו היום קיבל השר את העתק מכתבו של מ׳ דרמון, שמונטיפיורי שלח לשר. כבר ב־14 בחודש הקודם ( יוני )  הורה שר החוץ לכתוב מכתב למר דרמון ולהביע בו את צערו שאין לו  כסף למסור לאם, שיוכל להקל על חיי אמו של דרמון שממרוקו(תעודה מם׳ 19).״

היו עוד מקרים בשנים שלאחר מכן, שלמשרד החוץ של בריטניה פנו אלמנות של יהודים ששירתו את הקונסולים הבריטיים במרוקו, והתשובות היו שליליות.

הערת המחבר : מרים היא אלמנתו של חיים בן דוד סיקסו, שכיהן במשך 35 שנים בתפקיד תורגמן בשגרירות בריטניה בטנג'יר משנת 1856. בן סיקסו נפטר בשנת 1894. אלמנתו פנתה ב-3 בספטמבר לשגריר בריטניה כדי לקבל סיוע לבנותיה היתומות….השגריר הפנה את בקשתה לשר החוץ, והתשובה הייתה שלילית.

הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו בכלל ובמוגדור בפרט בשנת 1845

הימים היו ימי שלטונו של הסלטאן עבד אלרחמאן השני (שלט מ־30 בנובמבר 1822 עד 28 באוגוסט 1859). ממשלו של הסלטאן סבל ממרידות של שבטים שונים, בהם אלו שבפאס. בימי שלטונו ניכרה החולשה של הממשל המרוקאי מול מדינות אירופה. בדוגמאות האלה הדבר מתבטא: בשנת 1828 הטיל הצי של בריטניה מצור על העיר טנג׳יר, מכיוון שהסלטאן סירב להפסיק את פעולות הפיראטים (לפי תעודות מ 24 בנובמבר ומה־27 בנובמבר 1828: 52/30 F0). בשנת 1829 הפגיז הצי של אוסטריה את הערים תיטואן, ארזילה, לאראש ורבאט בתגובה להתקפות של פיראטים מרוקאים על אוניותיה. לאחר שדרש הסלטאן פיצויים על הנזק שנגרם מההפגזות, נשלחה משלחת מאוסטריה כדי לשאת ולתת על הסכם שלום, והוא נחתם בשנת 1810 . חתם עליו יהודה בן עוליל מגיברלטר, שכיהן בגיברלטר בתור הקונסול של הסלטאן הקודם, סלימאן השני (שלט בשנים 1822-1792). בן עוליל חתם בשם הסלטאן על הסכמים מסחריים עם פורטוגל בשנת 1823, עם בריטניה בשנת 1824, עם צרפת, עם ספרד ועם סרדיניה בשנת 1825, עם אוסטריה בשנת 1830, עם ארה״ב בשנת 1836, עם שוודיה ועם דנמרק בשנת 1844. בשנת 1846 נשא ונתן על הסכם מסחרי בין מרוקו ובין בלגיה.

בספטמבר 1836 הוציא הסלטאן פקודה שאוסרת להעסיק יהודים בתור סוכנים קונסולריים של מדינות זרות. שר החוץ של בריטניה, לורד פלמרסטון, הורה לשגרירו במרוקו למחות על הוראה זו, שסותרת סעיף בהסכם שנחתם בין שתי המדינות בשנת 1824. הסלטאן ענה ב־14 במאי 1837 שמאחר שגורמים זרים העסיקו יהודים, נעשו היהודים גסים כלפי המוסלמים. הסלטאן חזר על האיסור בשנת 1855, אף על פי כן הועסקו יהודים בתור תורגמנים וסוכנים קונסולריים. בשנת 1836 פנו יהודי פאס לסלטאן בבקשה לקבל רשות לבנות בית מרחץ ציבורי, הואיל ואין הם מורשים לרחוץ בבית המרחץ של המוסלמים. בעקבות חוות דעתם של חכמי האסלאם הייתה תשובת הסלטאן שלילית.

הרקע למלחמה של צרפת במרוקו בשנת 1844

בשנת 1830 כבשה צרפת את אלג׳יריה לאחר שלחמו זו בזו במשך שלוש שנים. בנובמבר 1839 נחתם הסכם בין צרפת ובין עבד אלקאדר (1883-1808), שהוא יהיה המושל במערבה של אלג׳יריה. ההסכם הופר, ובשל כך ארגן עבד אלקאדר מרד בממשל הצרפתי. בעקבות המרד גברה המתיחות בין צרפת ובין מרוקו. לכן שלח עבד אלקאדר מכתב לעלמא [=חכמי הדת] שבפאס שיוציאו פסק הלכה שקורא לג׳האד נגד צרפת. לסלטאן לא הייתה ברירה, אלא להצטרף לג׳האד. הוא שלח למורדים נשק, לוחמים, בגדים ומזון. לפי השריעה, על המוסלמים לעזוב את ארצם לאחר שכופרים כבשו אותה מהם, ולכן היו אלג׳יראים שברחו למרוקו, בייחוד לתיטואן. בעקבות הצלחה זמנית של המורדים פתח צבא צרפת בהתקפה נגדית, ועבד אלקאדר ולוחמים ממחנהו מצאו מקלט במרוקו. המאורעות הללו העיבו על הקשרים של מרוקו עם צרפת, שמלך בה לואי פילים הראשון(בשנים 1848-1830). בריטניה לא ראתה בעין יפה את התפשטותה של צרפת, אך לא התערבה. בריטניה הידקה את קשריה עם מרוקו מתוך אינטרס כלכלי. קונסול בריטניה בטנג׳יר, אדוארד ויליאם אוריאול האי (Edward William Auriol Hay) (חי בשנים 1845-1785. החל לשמש קונסול בשנת 1829 עד למותו.) התקבל בכבוד אצל מושל העיר, וביקר גם אצל הסלטאן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

נובמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר