נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום….

  אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.אימת החלום

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

היהודים, כמינהגם פיתחו רשת ענפה של עסקי־מסחר, מלאכה ואף תעשייה זעירה. הם סחרו בבדים, מזון, כלי־בית וציוד, וכל מה שרק ניתן היה למכור. המוצר המבוקש ביותר היה הסוכר אשר עליו הטילו הצרפתים פיקוח חמור ביותר.הקמעונאים מבין היהודים מכרו את הסוכר בלי אף פרוטה אחת של רווח וזאת מפני שחויבו למכור במחיר זהה למחיר הקנייה מידי הסיטונאים. הם ״הרוויחו״ רק את שק־האריזה וחבל־הקשירה. הסוכר לא היה מיוצר במרוקו לפני הצרפתים וגם תקופה ארוכה אחריהם, כך שהמדינה הייתה תלוייה בחסדיהן של מדינות־אירופה כדי להמתיק בו את משקאותיהם. כעבור תקופה של כמה שנים הגיעה, באמצעות המושל, ידיעה על יהודי עשיר כשם ״סנוף״ שקיבל רשיון לייצר סוכר בעיר קאזאבלנקה. ואכן, סוכר־סנוף החל להגיע לכל מקום ובין השאר היה בשפע גם בעיירה גוראמה. בעלי המלאכה מבין יהודי גוראמה עסקו בחייטות, סנדלרות, נפחות, צורפות, נגרות, צביעת צמר ובעצם במה לא?

התעשייה הזעירה עסקה בעיקר בייצור־סבון ועיבוד־עורות. אחדים מהיהודים עסקו ברוכלות, והם נהגו לנדוד עם מרכולתם המגוונת מכפר לכפר. לרוכלים הייתה הצלחה לא מעטה, מאחר ורבים מהכפריים העדיפו לחכות לבואם ולא לטרוח ולנסוע לעיירה. בעבר התנהלו עסקי־היהודים בכפרים אלה, ולכולם היה נוח מאוד לקנות את מצרכיהם בקירבת־מקום. כעת היה הכל מרוכז בעיירה על־פי תוכנית שלטונות־הכיבוש הצרפתיים.

החלוצים ברוכלות היו האחים יגו ויסו שמעון המכונים ״בני־דחיק״, הם נדדו עם מרכולתם על גבי פרדות בעיקר בהרי־״איית מסרוח״ בין מחנות־אוהלים של הנוודים — הברברים, אשר עליהם הצליחו להתחבב. במשך הזמן האחים ״בני דחיק״ שלטו יפה בשפתם של הנוודים, רכשו את אמונם והתרגלו לאורח־חייהם. עיקר מאכליהם של הנוודים היה מורכב מתירס ותמרים שאותם קנו בכמויות גדולות. פרדותיהם של האחים יגו ויסו שמעון היו עולות להרים עמוסות סחורות לעייפה, ויורדות כעבור מספר שבועות לעיירה כשהן עמוסות בעורות וצמר. יגו שמעון היה מספר לחבריו את חוויותיו בקרב הנוודים: ״הנוודים הם צאצאיהם של הברברים שניהלו מלחמות ממושכות לפני מאות בשנים ואין איש מהם יודע מאין באו ומתי. הם בהירי־עור, רובם בעלי־עיניים כחולות וראיה חדה וחזקה עד כדי־כך שהם רואים כוכבים בצהרי־יום. הם בריאים וחזקים מאוד ועיקר עיסוקם הוא במרעה־צאן. הם נודדים כל הזמן עם אוהליהם בכל אזורי־ההרים בחיפושים אחרי מקורות־מים. עיקר מזונם הוא תירס, תמרים, לבן, חמאה ושמן-זית שבו הם טובלים את לחמם. לבושם עשוי צמר שטוות נשותיהם בעזרת נול־יד. בחורף הם ישנים מסביב למדורות כל הלילה, ובקיץ הם עולים להר ״מסרוח״ ועליו הם שוהים במשך כל העונה. הנוודים עוסקים מעט מאוד בגידולי־שדה מחמת היותם נודדים רוב זמנם. אולם בשדותיהם המעטים הם מגדלים בעיקר תירס שהוא אחד המאכלים האהובים עליהם ביותר.״

״פעם הגעתי עם אחי יסו לאוהלו של שייך־הנוודים חמו או חמאד שהיה ידיד שלנו״ מוסיף יגו שמעון לספר: ״מצאנו את המשפחה מסביב למדורה ענקית שמתוכה היו שולפים תירס צלוי. הצטרפנו אליהם ואני לא זזתי ממקומי עד שכיליתי לא פחות מארבעים קלחי־תירס חמים וטעימים. אחר־כך הוזמנו להיכנס לאוהל, ואשת־השייך הייתה עסוקה בהכנת ארוחת־ערב. היא ישבה בין שלושה נאדות ומולה הייתה קדרה שחורה על־גבי אש־העצים הבוערים. מצד ימין היה פרוש עור־כבש לבן ועליו הריחיים, ומשמאל כד־מים מחימר. היא עבדה בכל המלאכות בעת ובעונה אחת, כשהיא מושיטה ידיה העדויות תכשיטי־כסף כבדים, מנאד לקדרה, מהקדרה לריחיים וחוזר חלילה. את נאד־החלב היא ניערה בכל כוחה כדי להפיק ממנו חמאה ולבן. הנאד היה תלוי על חצובה, שהותקנה משלושה מוטות־עץ מלמעלה ופתוחים כלפי מטה. כך היה גם נאד השמן ונאד המים לשתיה. היא העבירה את ידה בזריזות מדהימה לידית־הריחיים וטחנה חיטת־תירס, ואת קמח־התירס העבירה ביד שמאל לתוך קערה מחימר, עירבבה עם מעט מים ויצקה אחר־כך לתוך קערת־ הקוסקוס שניצבה מעל לקדרה הרותחת. פעולת יד ימין לא הפריעה את זו של  יד שמאל ולהיפך, דומה היה שכל יד מחוברת לגוף אחר. וכך, תוך זמן קצר, סיימה הנוודית הזריזה את מלאכתה והארוחה הייתה מוכנה. היא שפכה את תוכן הקערה לתוך מגש מחימר, הוסיפה חמאה ולבן, בחשה בכף־עץ והיגישה לבעלה ועוזריו שישבו בפינת־האוהל וצפו בסקרנות מפליאה בעבודתה. אך התחילו לאכול בתיאבון רב והיא חזרה אליהם בשנית, התכופפה על המגש וריססה תבלינים שטחנה בין שיניה מתוך פיה. הם אכלו את הכל עד לגרגיר האחרון של הקוסקוס. לנו נתנה כד־לבן טרי ואיתו אכלנו את הלחם שהבאנו איתנו מהבית. אחר הארוחה הוגש לכולנו תה חזק מאוד ונשארנו ללון במקום שבו אכלנו. כל הלילה דיברנו איש עם רעהו וסיפרנו סיפורי־סבתות עד שנרדמנו. מבחוץ נשמעה נביחתם של כלבים מסביב לאוהל ומדי־פעם הגיעו מרחוק גם יללותיהם של זאבים. בתוך האוהל נחרו כולם ולמרות זאת ישנו שינה עמוקה וערבה״, סיים יגו את סיפורו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

נובמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר