الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת

 

האיסלאמיזציה בימי מובארכּגהאד ושנאת היהודים

ביולי 1997 הסיקה הנהגת הגמאעה את המסקנות מכישלונה של אסטרטגיית התקיפה שלה, והכריזה הפסקת אש. עד לאותו זמן נאסרו 34,000 מחבריה וכאלף מהם נהרגו במהלך מבצעים משטרתיים. במהלך השנה שקדמה להפסקת האש שקע בהדרגה גל הטרור של הארגון. זו הייתה מלחמת אזרחים שעוצמתה כמעט לא נתפסה במערב. ההסלמה הייתה ממושכת. בשנת 1993 נהרגו 207 אנשים בקרבות בין איסלאמיסטים לכוחות הביטחון המצרים, ביניהם 90 שוטרים, שישה קופטים, שלושה תיירים, 39 עוברי אורח ו־69 איסלאמיסטים. בשנת 1994 היה מספר ההרוגים 279, ביניהם 94 שוטרים. בשנת 1995 האמיר המספר לכדי 453 – עלייה בת 60 אחוזים לעומת השנה שקדמה לה.

המדינה לא פעלה בכפפות של משי. בפרק זמן של 17 חודשים, מדצמבר 1992 עד אפריל 50,1994 איסלאמיסטים נתלו. ההשוואה למספר ההוצאות להורג בתקופתו של נאצר מאלפת. במהלך 18 שנות שלטונו בוצעו בסך הכול תשעה גזרי דין מוות.

אולם לא זה הדבר שגרם לתמורה במדיניות הגמאעה. כפי שהסביר עורך הדין של הארגון, מונתצר א־זיאת, השינוי לא היה בגישה אלא במטרה: ״בגמאעה הגיעו למסקנה שהאויב האמיתי אינו ממשלת מצרים, אלא ישראל״. הנהגת הגמאעה חשה בושה ״על שהיא נלחמה נגד מחשוף מוגזם של שחקנית, בעוד חברי ארגונים אחרים כמו חיזבאללה וחמאס סיכנו את חייהם למען שחרור ארצם״. האסטרטגיה האיסלאמיסטית הומצאה שוב מחדש. ממאבק ב״אויב הקרוב״, שתועדף בידי קוטב ופרג׳, היא עברה להתמקד ב״אויב הרחוק״, כלומר בישראל. בהתאם לכך, האסטרטגיה של טרור נגד ״מוסלמים מושחתים״ הומרה באסטרטגיה של תפיסת עמדות כוח בממסד.

בשיטה זו כשלעצמה לא היה חידוש. שלוש שנים לאחר רצח סאדאת, האיםלאמיסטים שלטו כבר בממסדיהם של המגזרים החשובים: הם שבו להיות הכוח החזק ביותר באוניברסיטאות, ובבחירות לוועדי 22 האיגודים המקצועיים במצרים הם ניצחו ברוב רובם של המקרים.

אפילו במוסדות המדינה השיג האיסלאמיזם אחיזה חסרת רחמים כמעט. בשנת 1984 חוזק מעמדה של השריעה כבסיס לחקיקה. הפרלמנט ביטל תקנה שהתקין סאדאת בהשפעת אשתו ג׳יהאן, שלפיה בעל המבקש לשאת אישה שנייה צריך לקבל את רשותה של אשתו. בשנת 1985 נאסר שידורן של כל תכניות הטלוויזיה ה״נוגדות ערכים איסלאמיים״, למשל תכניות העוסקות במחול ובכלל זה בלט קלסי אירופי. במקביל נצטוו תחנות השידור להקצות (כולן יחד) 14,000 שעות בשנה למשדרי דת. כך הובטחה ההגמוניה של מטיפי ה״טֶלֶקוראן״, שרבים מהם היו קרובים לאחים המוסלמים.

בה בעת פעלו האיסלאמיסטים גם באמצעים משפטיים פחות. הם איימו על האינטלקטואלים החילונים המעטים שנותרו במצרים, ובשנת 1992 רצחו את נציגם הבולט, פרג׳ פודה. פודה היה אחד המצרים הבודדים שקראו לממשלתם בקול רם לקיים יחסים נורמליים עם ישראל. השיח׳ מוחמר אל־ע׳זאלי, דמות בולטת במסגד אל־אזהר הממשלתי למחצה וחבר בתנועת האחים המוסלמים, תמך בפומבי במעשה הרצח. הוא קבע כי כל מי שנולד כמוסלמי ולוחם נגד השריעה ראוי לעונש מוות – וכיוון שאין עדיין מדינה איסלאמית היכולה לבצע זאת, מי שביצע את פסק הדין אינו פושע. קורבן נוסף היה נסר חמיד אבו־זייד, פרופסור לבלשנות. בית הדין העליון הכריז עליו ככופר וחייב אותו לגרש את אשתו, מן הטעם שכופר אינו רשאי להיות נשוי לאישה מוסלמית. בני הזוג התעלמו מפסק הדין, וכשגברו איומי הרצח שהושמעו כלפיהם נאלצו לברוח לאירופה. בעל פרס נובל לספרות, נגיב מחפוז, נפצע קשה כשחבר הגמאעה ניסה להתנקש בחייו באוקטובר 1994. האימאם הקהירי יוסף אל־בדרי הסביר שמחפוז הוכיח, באמצעות הסמליות האפיקורסית שיש ביצירותיו, שהוא נטש את האמונה. הקורבן הבולט האחרון נכון לכתיבת שורות אלו הוא סעד א־דין איבראהים, בן 63, סוציולוג בעל שם עולמי. הוא נידון באוגוסט 2002 לשבע שנות מאסר עם עבודת פרך, משום שקיבל מענק מחקר מהאיחוד האירופי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

נובמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר