עולים במשורה- אבי פיקאר

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקארעולים במשורה

מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות- קריית שדה בוקר

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

תשע"ג – 2013 

הלאומיות והלך החשיבה הלאומי מעמידים את השייכות לאומה כרכיב זהות מרכזי לפני הגורמים המבחינים כמו אזור גאוגרפי, מעמד, שבט ובמקרים רבים גם דת. לאומיות אתנית, ובייחוד כזו המבוססת על תפיסה דמוקרטית, תתקשה להסכין רוחנית ורגשית עם היררכיה פנימית מובנית. ברוב התנועות הלאומיות המורשת הקולוניאלית השפיעה על היחסים החיצוניים והאתוס הלאומי – על היחסים הפנימיים. התנועה הציונית מתייחדת בכך שהמורשת הקולוניאלית השפיעה גם על היחסים הפנימיים בה. זו הייתה תנועה לאומית שכללה בתוכה רכיבים משני עברי המתרס הקולוניאלי. אשר על כן הייתה למורשת הקולוניאלית השפעה מפלגת, והיא יצרה פירוד בין קבוצות של יהודים על בסיס המתרס הקולוניאלי. לעומת זאת היה האתוס הלאומי בעל השפעה מלכדת, והוא הציב את הקבוצות השונות על אותו מצע של דרישות לאומיות.

בעת הקמתה של התנועה הציונית היה העם היהודי עם אירופי ברובו. ב־1900 היו 83 אחוזים מכלל עשרת מיליוני היהודים בעולם תושבי אירופה ועשרה אחוזים – אירופאים שהיגרו לאמריקה. יהודי אסיה ואפריקה היו שבעה אחוזים בלבד מכלל היהודים. עד 1939 נשמרו יחסים אלו, אם כי אירופאים רבים יותר התגוררו מחוץ לאירופה – באמריקה ובארץ ישראל. לאחר השואה וההשמדה באירופה גדל שיעורם של יהודי אסיה ואפריקה, אולם גם בתום המאה העשרים הוא לא עלה על רבע מכלל העם היהודי. הציונות, כמו רובו של העם היהודי, הייתה תנועה אירופית. אולם בלאומיות של פזורה היא הגדירה את עצמה נציגת כלל היהודים ודרישותיה הלאומיות העיקריות באו גם בשמם של יהודי אסיה ואפריקה. מבחינה זו הייתה הציונות התנועה הלאומית היחידה שאיחדה אירופאים ו׳ילידים׳. האתוס הלאומי והשיח הלאומי היו כמובן מרכזיים בשיח הציוני. אולם מערכת היחסים בין המרכז הלאומי, שרוב אנשיו ומנהיגיו היו יהודים אירופאים, לבין התפוצות היילידיות׳ לא יכלה שלא להיות מושפעת מהמורשת הקולוניאלית, מהתפיסות ומהסטראוטיפים שרווחו בין האירופאים באשר ל׳ילידים׳.

במקורות רבים הוגדרו יהודי ארצות האסלאם ׳המיליון הנשכח׳. לעתים קרובות היה יחסם של היהודים הציונים אנשי אירופה ליהודי אסיה ואפריקה מזלזל ומתנשא,אולם כאמור הוא לא נבע מן הרכיב הציוני בזהותם אלא דווקא מהאירופיות שלהם. הגישה הציונית פעלה למיתון היחס המסתייג ליהודי אסיה ואפריקה, פרי המורשת הקולוניאלית. יחם זה עמד בניגוד לשיח השוויוני של האתוס הלאומי ולא עלה בקנה אחד עם הראייה ביהודים אלו כמועמדים להצטרפות לתנועה הלאומית ולהשתלבות בבניית האומה בארץ ישראל. יהודים אירופאים שלא היו שותפים לתפיסה לאומית אינטגרלית(חרדים, בונדיסטים) היו בעלי גישה מסויגת הרבה יותר כלפי יהודי ארצות האסלאם.

מתוך תפיסות עולם אלו, הלאומיות והקולוניאליזם, עלו אפוא שתי עמדות סותרות ביחס ליהודי אסיה ואפריקה – העמדה המשלבת והעמדה המסתייגת. מדגישי האתוס הלאומי שאפו לשלב את יהודי אסיה ואפריקה בבניית האומה בישראל; מדגישי המורשת הקולוניאלית נטו להסתייג מאותם יהודים.

גישתה האמביוולנטית של התנועה הציונית כלפי יהודים לא־אירופאים באה לידי ביטוי כבר בראשית ימיה של התנועה. בתחילת המאה התשע עשרה היו יהודי ׳עדות המזרח׳ והספרדים (ילידי ארצות אסיה ואפריקה ואזורים שהיו תחת שליטתה של האימפריה העות׳מאנית כמו הבלקן ויוון, הם וצאצאיהם) רוב בקרב יהודי ארץ ישראל. במהלך המאה, עוד לפני העליות הציוניות, נעשו היהודים ממוצא אירופי לרוב מתון, רוב שהלך וגדל עם העליות הציוניות שהחלו בשנות השמונים של אותה מאה. עם זאת, עד כינונו של המנדט הבריטי ומוסדות היישוב היהודי המאורגן היו הספרדים העדה הדומיננטית וההגמונית, בוודאי בכל הקשור ליחסים עם השלטונות העות׳מאניים. הגמוניה זו נותרה על כנה על אף השינויים בהרכב היישוב בשל התפיסה שהלגיטימציה להנהגה נובעת מחזקה מסורתית על תפקידים אלו ולא מבחירת הציבור.

עם הכיבוש הבריטי עברה ההגמוניה לידי ההנהגה הציונית של יהודי ארץ ישראל, הנהגה שהתבססה בעיקר על יוצאי אירופה, ומכמה סיבות. מעבר לעלייה בשיעורם של האשכנזים, יוצאי אירופה וצאצאיהם, ביישוב היהודי בארץ החל עוד בשלהי המאה התשע עשרה תהליך של התפוררות והיחלשות של ועד העדה הספרדית. גם הנורמות החדשות שהביאו העולים הציונים כמו הנהגה נבחרת והעמדת הלאומיות במרכז שבו את לבם של רבים מבין צעירי הספרדים. במצוקה שהיישוב היהודי נקלע אליה במלחמת העולם הראשונה התבלטו הארגונים הציוניים והמודרניים, ואילו הארגונים המזוהים עם היישוב הישן התגלו במלוא חולשתם. השלטון הבריטי, שהכיר עוד בהצהרת בלפור במרכזיותה של התנועה הציונית בהקמת ׳הבית הלאומי׳ בארץ ישראל, החיש את תהליך מעבר ההגמוניה. בגוף החדש של יהודי ארץ ישראל, ׳כנסת ישראל׳, הייתה ההתמודדות על ההנהגה באמצעות מפלגות ובחירות דמוקרטיות. הדבר חשף את חולשתה של ההנהגה הספרדית, שנעשתה עם הזמן לגורם שולי. הספרדים, ששיעורם ביישוב היהודי הלך וירד, לא יכלו לעמוד אל מול הנורמות שהביאו אתם העולים הציונים ועם התארגנותם במפלגות על פי קווים אידאולוגיים ונחלו כישלון בהתמודדויות על הנהגה, שמכאן ואילך נבחרה באורח דמוקרטי.

יחסה של ההנהגה הציונית לספרדים ול׳עדות המזרח׳ היה בין פטרונות לבין הסתייגות תרבותית וחברתית. רק בודדים מקרב ראשי היישוב והתנועה הציונית ראו בספרדים שותפים שווים. אך העקרונות שעלו מן האתוס הלאומי באו לידי ביטוי בכך שכמעט כל המפלגות הציוניות, בוודאי בשנים הראשונות של היישוב, ראו בהשתתפות הספרדים והתנועות הספרדיות בפוליטיקה היישובית הענקת לגיטימציה לממשל העצמי היהודי. עד כדי כך, שהייתה נכונות לאפשר יום כחירות נפרד לספרדים ולשריין להם מקומות באספה הלאומית.

קבוצה אחרת של יהודים ׳ילידים׳ שחוותה מפגש ראשוני עם הציונות הייתה יהודי תימן. המגע של יהודים בתימן עם התרבות האירופית היה מצומצם ביותר. העולים הראשונים מתימן, שהגיעו בשני העשורים האחרונים של המאה התשע עשרה, זכו ליחס מתנשא גם מצד היהודים הספרדים הוותיקים בארץ ישראל. גל העלייה מתימן בראשית המאה העשרים, הגל הידוע כ׳עליית יבניאלי׳, הביא למפגש אינטנסיבי יותר בין מוסדות ציוניים ופעילים ציונים לבין יהודים מתימן. ראשיתו של גל זה בעלייתם של יהודים מאזורים כפריים בתימן עוד ב־1907 ובהשתלבות חלקם בעבודה החקלאית במושבות. באותה תקופה ניסו צעירים סוציאליסטים ממזרח אירופה להיות פועלים חקלאיים במושבות, אך לא נחלו הצלחה מרובה. המאבק בין הפועלים לאיכרים על ׳עבודה עברית׳ הביא להפניית תשומת הלב ליהודי תימן, שנתפסו כ׳פועלים טבעיים׳. פועלים שיעבדו את האדמה טוב יותר ובשכר נמוך יותר בהיותם ׳מסתפקים במועט׳, ויוכלו, כך קיוו, להתחרות בפועלים הערבים על מקומות עבודה במושבות. המשרד הארץ ישראלי של התנועה הציונית בשיתוף מפלגת הפועל הצעיר יזם את שליחותו של שמואל יבניאלי לתימן על מנת לעודד עלייה נוספת של תימנים מאזורים כפריים. בעקבות שליחות זו עלו כ־1,100 עולים בשנים 1914-1911.

הביטויים המסתייגים מן התימנים, פרי המורשת הקולוניאלית, היו רבים. למשל ב׳האחדות׳, עיתונם של פועלי ציון, נכתב ש׳התימנים עומדים על מדרגה תרבותית נמוכה מאד ואין להשוותה כלל בנידון זה עם הפועל האשכנזי […] אפשר כמעט להגיד כי הם הנם אותם ערבים רק מבני דת משה. ואולי יהיה בכוח האלמנט הזה לעמוד בפני התחרות עם אותם הערבים. הוא יסתפק באותו שכר שמקבל הפועל הערבי, והאכר מצידו יתנהג איתו כמו עם הערבי׳. מצד אחר רבו גם הביטויים וההתייחסויות ששיקפו את העמדה המשלבת, בעיקר בקרב הפועלים הציונים ממזרח אירופה, אם כי הדיבור השוויוני והסולידרי לא תמיד תאם את המעשה המתנשא והמתנכר.

גם קבוצות יהודים אחרות בארצות האסלאם זכו ליחס ששילב התנשאות וסולידריות, הסתייגות וקריאה להשתלבות, קולוניאליזם ולאומיות. למשל בחינת יחסם של שליחי התנועה הציונית שפעלו בקרב יהודי עיראק בשנות הארבעים מגלה שלתחושת העליונות האירופית הייתה השפעה רבה על יחסם ועל צורת התבטאותם כלפי הקהילה שהגיעו אליה. מאידך גיסא עצם השליחות, השקעת המשאבים והקמת המסגרות הארגוניות להגנה ולעלייה העידו על מגמה שילובית ועל רצון להעלות את יהודי ארצות האסלאם לארץ ישראל.

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

דצמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר