הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים הנסיעה

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחדהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

הנסיעה

א. הקופאי

אתמול היגעתי כדי לקנות מראש כרטיסים לאלחוסיימה, אבל הקופה היתה סגורה, השעה חמש בערב ואני לא מצליח למצוא מישהו שיגיד לי מתי הקופה תפתח, אף אוטובוס לא נראה בסביבה, גם נוסעים אין וכל הדלתות סגורות, פה ושם מזדמן מישהו, אני שואל מתי הקופאי מגיע, מחר בבוקר אומר לי נער עם שקית פלסטיק, אישה שמנה עם סלים אומרת שלא עובדים פה יותר, זה אשנב ישן, אני מבחין בדלת משרד חצי פתוחה, הפקיד לא יודע, אבל הוא מציע לי לנסוע עם החברה שלו דרך נדור שזה בכיוון הפוך ומשם לחזור מערבה לטטואן שם יש קו ישיר צפונה לאלחוסיימה, מישהו בלבוש של מורה דרך מציע לי בפשטות: תבוא בבוקר ממש לפני הנסיעה ותעלה ישרלאוטובוס. מיד אחריו מישהו דומה לו מזהיר, כי לאוטובוס לאלהוסיימה יש פה רק שישה מקומות שמורים וכל הקודם זוכה, כדאי להכין כרטיס מראש, איכר זקן עם כובע קש בטוח שפותחים בשבע, אני מחכה עד שבע ואיש לא בא, שוטר עם מקל מבטיח: בשמונה בדיוק פותחים, אבל אני כבר לא מאמין והולך, כשאני חוזר מוקדם בבוקר רוב המשרדים פתוחים, אבל האשנב עוד סגור, איפה הקופאי? אני שואל את אחד מעובדי הניקיון, הוא היה בזמן, עונה האיש, מתי זה הזמן? אני שואל, שמונה הוא אומר, עוד לא שמונה, אני עונה, האוטובס הקדים, הוא אומר, הקופאי יבוא לפני האוטובוס הבא, השוטר מאתמול עובר לידי, למה לא באת אתמול בשמונה? הוא שואל, הוא היה פה בשמונה. אה, כן? היה? והיום מתי יגיע? הוא: בעשר או אחת־עשרה, אני: עשר או אחת־עשרה? הוא: ככה, ככה, אני: מחכים לו כמו לאלוהים, או יבוא, או לא יבוא, הוא: כמו לשמש, בטוח שיבוא.

מגיעים עוד אנשים, מניחים את החבילות ויושבים בשקט, השעה עשר חולפת ואחר כך אחת־עשרה ואף אחד לא בא, בינתיים נפתח עוד משרד ועוד חנות, יש גם טלפון ציבורי, אבל אין לי למי לטלפן, לוחות הזמנים של תנועת האוטובוסים תלויים על כל קיר, גם תמונתו של המלך, אתה יכול לשאול אותו אבל לא תקבל תשובה, הנה מישהו פותח את האשנב לשמירת חפצים, מתי הקופאי של ס.ט.מ. מגיע, אני שואל, באחת־עשרה, אולי שתים־עשרה, או אחת, עונה לי האיש בנשימה אחת, אבל ראו זה פלא: איך שאני מסובב את הראש, אני רואה את הקופה פתוחה, אני ניגש לאשנב, דרך הסורגים אני רואה אותו ממושקף ומחויך, מחכה ללקוחות, כרטיס לאלחוסיימה ליום שלישי בבוקר בשש אני מבקש, ששים דרהם הוא עונה, אני מושיט לו את הכסף והוא מושיט לי את הכרטיס המיוחל עם מקום שמור ומסומן ומזכיר לי בחיוך שש בדיוק, תודה, אני אומר לו, מתרחק עם הכרטיס לא מאמין.

הנהג

דופקים בדלת. עוזר פקיד הקבלה בפתח, כן? הנהג מחפש אותך, אותי? בטלפון? לא, בלובי. לא קבעתי איתו. אמר שקבע איתכם, אתם נוסעים מחר, לא? מחר, כן, לא היום. אני ניגש ללובי, עומד שם מישהו שאני לא מכיר, ענק, עם פחית בירה ביד, זה היה לילה כשקבעתי עם עבדאלטיף, נהג המונית, ויתכן שבחושך לא ראיתי טוב את התווים שלו, אתה עבדאלטיף? אני שואל. כן, הוא עונה, אני בא מחר לקחת אותך. אני: טוב, כמו שקבענו בחמש וחצי, הוא: חמש וחצי אחרי הצהרים? אני: לא ! בבוקר! אתה עבדאלטיף? כן, הוא עונה, למה? אתה לא זוכר אותי? אני: טוב, אז תבוא בחמש וחצי בבוקר. הוא: לאן אתה נוסע? אני: לתחנה המרכזית, לא אמרתי לך? הוא: כן, ומשם לאן? לטנג׳יר? אני: לא לטנג׳יר, אני נוסע בס.ט.מ. לאלחוסיימה, אתה עבדאלטיף? כן, אתה לא זוכר שנתתי לך טלפון ? והוא נוקב במספר הטלפון שנתן לי, אני מוציא מהארנק את הפתק עם המספר, והוא מראה לי בין כל מיני מספרים שעל הפתק מספר בעיפרון שלטענתו הוא נתן לי בתחנת המוניות. לפני שפגשתי את עבדאלטיף אמנם התעניינתי בתחנת מוניות ליד מלון סמירמיס ומישהו נתן לי מספר של המלון, כי אין טלפון בתחנה, לא סגרתי איתם שום דבר, כי לא האמנתי שעובד המלון יסכים בבוקר מוקדם לצאת מהמלון החוצה לקרוא לנהג טקסי, סיפור מוזר, אני אומר לעצמי, יש שני עבדאלטיף? עבדאלטיף ההוא נסע. אם הוא לא יהיה, אני אבוא, אומר לי האיש עם הבירה. בסדר, אמרתי לו והלכתי. עכשיו חמש וחצי בבוקר, האוטובוס נוסע בשש ואני מחכה עם המזוודה הכבדה מחוץ למלון, מתוח, לבד ואף אחד לא בא, אולי התעצלו לקום, אני חושב כל אחד בטוח שהשני יקח אותי, אכן תקעתי את עצמי, אני חושב, אך בדיוק אז מרצדס צהובה עוצרת לידי בחריקה, הנהג הענק יוצא ופותח לי את הדלת, אני עומד לזרוק את המזוודה פנימה, כשמרצדס שנייה מגיעה במהירות עוקפת את הראשונה ועוצרת, הנהג יוצא ולוקח מידי אתהמזוודה, ידו של הענק נצמדת גם היא לידית המזוודה, זהו, עכשיו תתפתח תיגרה ואין אוטובוס, אבל מיד מתאושש, שולף כמה שטרות מהארנק משלם לשניהם, כדי שיירגעו וניסע, אלא שאז מניחים השניים את המזוודה על הכביש, מודים לי בנימוס ומציעים זה לזה לקחת אותי, כל אחד ממהר להתניע ולהסתלק, וכך נשארתי בלי אף אחד, זהו, גם הכסף הלך וגם האוטובוס, אני חושב, אבל אז טקסי משתעל מקרטע הישר אלי, מהדלת יוצא נהג שלישי, עור כהה ושיני זהב, לוקח את המזוודה שלי וזורק אותה פנימה, עבדאלטיף? אני שואל, כן, הוא עונה. איזה מזל!

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

דצמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר