מבצע יכין – שמואל שגב

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.  

" מלכם " הבלתי מוכתר של יהודי האטלס ונציגם כלפי השלטונות הצרפתיים, היה הרב יצחק אלמאליח – איש מודרני בחיצוניותו, נעים הליכות אך קנאי בדתו. על רקע ידיעות שקיבל, כי ילדי מרוקו מתחנכים בארץ במוסדות חילוניים, הסתכסך אלמאליח עם אנשי הסוכנות, הכריז " חרם " על עלייתם וכינה את יושב ראש המחלקה , מושה קול, בשם " המן הרשע ".

החרם על עליית הנוער חוזק ע ידי רבני הקהילות השונות ודרשותיהם בבתי הכנסת, פגעו במאמץ העלייה בכללותו. אך למרות חרם זה, היו נציגי הכפרים באים פעם בפעם למשרדי הסוכנות היהודית בקזבלנקה, ומבקשים להעלותם לשיראל.

בסדרת מאמרים שפרסם בעתון " דבר " מיום 10-17/5/1955, כתב זאב חקלאי על מפגשו עם יהודי האטלס : " על אף מתח העבודה וריבוי הקהל בפרוזדור המחניק, הייתי מתפנה בהרגשה מיוחדת לטיפול ביהודים אלה.

יושבים היו בפרוזדור ביו עשרות רבות. לרוב ישבו על הקרקע שפופים, הם היו משאירים סנדליהם בפתח החדר, כמנהגם במקום מגוריהם וממתינים בנחת לתורם להתקבל. בהושיטם את ידם לשלום, היו מחזירים את ידם לפיהם לנשיקה, או אף מנשקים ידך וכתפך אתה.

חכם יוסף בן נאיים, מהעיר פאס, הסביר כי הנוהג לנשק ידי חכמים ושליחי ישראל – ושליחי ישראל נחשבו בעיניהם כחכמים ויודעי תורה – נובע בעיקרו של דבר, מתוך רצון ליהנות מזכיה במצווה ומהנאה זו של לחיצת יד למי שידיו משמשות הרבה בספרי תורה וקדושה.

" בשיחותי עם יהודי האטלס, הייתי משתדל לעמוד על טיבם, חוקר למצבם ולעסקיהם, לתנאי הלימודים בתלמוד תורה וליחסיהם עם שכיניהם בסביבה. חיש מהר חדרה ללבי ההכרה, כי בכפרים האלה יושב אלמנט המתאים ביותר לעלייה.

תנאי הארץ, ביות העלייה הסלקטיבית וקשיי הקליטה בישראל, כמו גם מצבם הכלכלי של יהודי מרוקו, הבשילו בלבי את ההחלטה כי יש להקדים ולהעלות את יהודי האטלס לישראל ".

במרוצת הזמן הצטבר בידי הסוכנות היהודית חומר רב על יהודי האטלס, וממנו הוברר כי הם מונים כ-20 אלף איש וכי הם מפוזרים על פני שטח של 80 אלף קמ"ר. בתוך שטח זה, היו כשבעים כפרים בהם התגוררו עד 100 איש, שלושים וחמישה כפרים שבכל אחד מהם התגוררו מ-100-500 יהודים ו-7 כפרים שבהם נמצאו 500 עד אלף יהודים.

רק עיירה אחת, דימנאת, מנתה כ-2000 יהודים. המרחקים בין כפר לכפר היו גדולים ואחוז עובדי האדמה בכפרים ההרריים היה גדול, יחסית.

במאי 1952, ערך זאב חקלאי סיור יסודי ושיטתי ראשון בהרי האטלס. לצורך זה הוא בחר ב-10 כפרים בתוך קוטר של מאות ק"מ, במרכז הרי האטלס. לכל כפר הוא הקדיש יום תמים, לעתים יום ולילה. בסיור זה הונחה, בעצם, התשתית לפעולה הענפה והעקשנית שהביאה להעלאתם של יהודי האטלס לישראל.

בתזכיר לראשי מחלקת העלייה בירושלים, ממארס 1953, כתב זאב חקלאי בין השאר : " היהודים התובעים עלייתם במיוחד הם תושבי הכפרים. ביקרתי בקבים מהם.

בהשוואה ליהודים יושבי המללאח – גטו – או מחוץ לכתליו בעירות ובערים, הרי אין ספק כי הם מהווים כיום את האלמנט המתאים ביותר לעלייה.מצב בריאות הכללי, מחוץ לעניין הגרענת והגזזת, מחלות הניתנות לריפוי, הוא טוב יותר מאשר זה של הערים הגיטאות.

" מרביתם יודעי סבל ועמל, חלקם בעלי מלאכה ורוכלים גם יחד. לצורך פרנסתם הם נודדים והולכים עשרות רבות של קילומטרים בסביבה.לחלק מהם יש מושג בעבודת האדמה ונכונות לעבור לחיי עבודה ועמל בישראל. 

מצבם בין הגויים – או בלשונם הם –בין " אומות העולם " – הוא עדין ביותר. כיום שורר שקט, אבל איש אינו יודע מה ילד יום, והם חיים באי ודאות בפחד עמום, ותלויי בחסדו של פקיד צרפתי גבוה. מרבית הכפרים נמצאים באזורים של שלטון צבאי צרפתי.

הולך וגובר התהליך של הוצאת הפרנסות מידיהם, על ידי הערבים הלומדים בכמה מקומות את המקצועות היהודיים : סנדלרות, רצענות, חייטות וכדומה, והמתחילים גם הם לעסוק ברוכלות ובמסחר.

" מרביתם מרוכזים בהרי האטלס הגבוהים, בדרום מרוקו, באזור מרקש ובאזור תפילאלת. כמה מהכפרים דרגתם התרבותית נמוכה ביותר, אבל יש כפרים שלבך מתרחב למראיהם. חזותם של יהודים אלה בריאה : גבוהים הם וחסונים.

הם שופעים חיוניות יהודית בלתי רגילה, ששמרה עליהם במשך מאות שנים בסביבה ברברית, במרחק עשרות או מאות קילומטרים ממרכזים עירוניים.

" בחלקם מהכפרים אין בתי ספר או מורה, ובמקום שיש בתי ספר ומורים, הרי על אף רמתם החינוכית הנמוכה, מהווה המוסד המחנך מקום יחיד להשכלה וללימוד תורה. בהרבה מהכפרים אתה מוצא את קופסת הקרן הקיימת, תמונות של ראשי המדינה, וידיעה עמומה על ישראל וכמיהה משיחית לעלות אליה.

" כאחד מתפקידי בסיורים המרובים, ראיתי חובה לעצמי להסביר היטב לדורשים לעלות לארץ את התנאים בה, את ההכרח לעבוד עבודת כפיים, את הצורך להסתפק במועט. במילוי תפקיד זה עוסקים כיום כל עובדי העלייה במרוקו.

ובכל זאת, חוזרים מרבית הכפרים בתביעתם בקשתם " העלונו לישראל ! אך תושבי הכפרים, רובם ככולם, מתנים תנאי אחד : העלו את כולנו, אל תפרידו בין זקנים וצעירים.

" חובה עלי להדגיש, כי נוכחתי לדעת שלגבי כפרים אלה אין אפשרות למלא אחרי החוקים הרגילים של העלייה הסלקטיבית. קשריהם המשפחתיים של יהודים כפריים אלה, הדוקים ביותר ובדרך כלל אינם מוכנים להיפרד, בית אב אחד ממשנהו.

 עלייתם הכוללת היא הכרח גם מבחינה ביטחונית. יהודים אלה יושבים כולם בסביבה ערבית. אסור לנו לבחור את הצעירים ולהעלותם ולהשאיר את הקשישים בגולה. אינני טוען כי יש להעלות חולים במחלות קשות ביותר – משותקים או בלתי שפויים – אבל יש לגשת לעניים עלייתם בגישה ליברלית יותר