הפרעות בפאס-התריתל- יוסף יונון פנטון

יוסף ינון פנטון

הפרעות בפאס או התריתל

עדות אחרת על תופעה אכזרית זו הובאה בדבריו של האב לאון ניקולה גודרד(Leon Nicolas  1825-1863 ,Godard), כומר צרפתי, ארכאולוג והיסטוריון. הוא ביקר בצפון אפריקה, במצרים ובארץ ישראל. תיאור מסעו למרוקו הוא מקור בלתי נדלה למידע על מדינה זו באמצע המאה התשע עשרה. עד כמה שידוע לי, הוא היה הראשון שהשתמש במונח ׳תריתל׳ בספרות האירופית זמן רב לפני שהיא הכירה את המילה ׳פוגרום׳:

גורלה של אומה אומללה זו, גורל שאין להסבירו מבחינה אנושית, הוא העצוב ביותר שאפשר לדמיין, אף שהיהודים זכו בה לעדנה מסוימת, בזכות אופיו של עבד אלרחמאן,״ ששלטונו היה אכזרי הרבה פחות משלטונם של השריפים שקדמו לו. בזמן שלטונם של השריפים האחרים, המלאח, כלומר האדמה המלוחה, הצחיחה והמקוללת, הפכה לעתים לסוג של גיהינום. שנים מעטות חלפו בלי שתתרחש בו ביזה. היהודים לא שכחו אה האסון שהם היו קרבנותיו בפאס לקראת סוף המאה הקודמת, בשל גחמתו של מוחמר יזיד האכזר, בנה של ללה זרזט (Lalla Zarzet) המומרת האנגלייה, ששלט בשנים 1790- 1792: ולעתים, כשמורי דרש מהם כסף, במקום לענות שאין להם הם היו שואלים אותו: ׳האם לא היית בביזה של פאס אלג׳דיד?׳. הרובע היהודי הוא בפאס החדשה. כך נוצר מנהג של ממש להשלים מעת לעת את הפיגור במשכורות הגדודים באמצעות ׳תריתל׳ ביהודים. המלאחים של תטואן, של אלעראיש, של אלקסאר – כולם נחרבו, כמו של פאס, תחת אותו שליט, יזיד. ראשי הקהילות היהודיות היו מאושרים כאשר הם הצליחו להגיע לפשרה כספית עם הגדודים.

היו אפילו מקרים שבהם התרחשו הפרעות בשיתוף פעולה עם הפקידים המקומיים, לדוגמה התריתל בסטאת ב־1903, מעט לפני התקופה שאבחן כאן במפורט.

ב־27 בדצמבר פלשו לעיר שבטים אחדים של קבילים, רועים וחורשים מסטאת, שניצלו את המצב שהיה באותה העת במרוקו. האם הח׳ליפה, השליט, התכוון לתת להם לעשות כרצונם או אולי שיתף פעולה עם הקבילים? בכל מקרה, הוא עזב את העיר ערב לפני הפרעות, והביזה החלה ביום חמישי בבוקר. אף אחד לא חמק – ערבים ויהודים, מוגנים או לא מוגנים, כולם נשדדו מרכושם, ללא רחמים. אבל היהודים סבלו במיוחד מן ההתקפות הללו. הקבילים נכנסו לחנויות ולבתים, עצרו את האנשים שנתקלו בהם, הפשיטו אותם כדי לוודא שלא הסתירו שום דבר על גופם, השאירו אותם בחולצה בלבד וסילקו אותם. כל מי שגילה התנגדות, איימו עליו ברצח. הקבילים שברו את דלתות החנויות במכות קת, ירו במנעולים שלא נשברו ובזזו הכול.

אך כאן לא נגמרו פשעיהם. שני יהודים אומללים, אישה בת 60 וגבר צעיר בן 30, נמחצו למוות תחת פרסות סוסיהם. מעשי אלימות נוספים התרחשו. ילדונת בת 12, מכוערת ומעוותת, חוותה התעללות כה אכזרית בידי ערבי, עד שכמעט שלא היה אפשר לזהות שהיא יצור אנושי. נשים שילדו כמה ימים לפני הביזה הופשטו על ידי הקבילים ונחשפו עם תינוקן הרך לרעב, לקור, לגשם […].

בתוך ההמולה של הרגעים הראשונים גברים, נשים וילדים ניסו להימלט. בתוך הבהלה הכללית אבדו ילדים, ונשים איבדו את עקבות בעליהן. ילד אחד נותר אבוד במשך 24 ימים.

בשעה זו עדיין לא היה אפשר לאחד את כל המשפחות …..רבים מן הפליטים האומללים הללו כ – 700 – הגיעו לאחר עשרה ימים של צעידה נוראית לקזבלנקה…..