הקבלה במרוקו-היכל הקודש

הספר " היכל הקדש " לרמב"ם אלבאז.

כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה.היכל הקודש 002

מטרת החיבור.

בהקדמתו לספר, מזהיר רבי משה אלבאז את הקורא ומבקש ממנו שיקבע בדעתו תמיד עניין הייחוד בכל המצבים : " יסוד החוכמה ועיקר התבונה שחייב אדם לקבוע אחדות האל יתברך וסודה ". זאת אומרת לפרק בכל רגע, על ידי אמונה שלמה, את הפירוד הטבעי שמסובב אותנו, כדי להגיע לסוד הייחוד הנקרא על ידי המקובלים אין סוף או נשמת הנשמות.

כבר בהתחלת הספר, מוסר לנו המחבר את המסקנה, שעלינו להגיע אליה לאורך כל החיבור שלו. בכל התקופות, ראו רבותינו סתירה בין העולם הזה, עולם מפוזר המצריך כל הזמן צירוף כל פעולותיו והנקרא גם עולם הפירוד ובין עולם הקבלה, המצריך כל הזמן פירוק המציאות למען השגת הכוח המיוחד.

מראש, דורש רבי משה אלבאז מהקורא להיכנס למשימה הזאת שהיא יסוד הקבלה, דרישת האיחוד, דבר שבלעדיו אין לאדם מציאות ממש. על האדם לאחד כל הזמן את המציאות, כדי להגיע לייחוד עצמי בכל כוחות הנפש, בגשמיות וברוחניות.

בלי אחדות זאת, האדם יחזור למצב " הטבעי ", לפירוד שהוא יסוד העולם הזה, המבוסס על ההתפשטות התמידית של העולם הגשמי. מעשה הייחוד הזה דורש מהאדם כוונות שילוו את כל מעשה המצוות בכלל והתפילה בפרט.

בתקופת בית המקדש, הכוונות היו נחלת הכהן הגדול. בית המקדש מסמל את העולם הזה בזעיר אנפין והוא גם המקום המיועד לייחוד, כפי שמובן בסוד הבריאה ותיקונה. הכהן הגדול היה נכנס רק פעם אחת בשנה לקודש הקודשים כדי לערוך את האחדות הזו בשם כל עם ישראל.

תפילת יום הכיפורים מפרטת כמה פעמים את עבודת הכהן הגדול וכל צעד ושעל שלו בדייקנות גדולה. הדיבור ובעיקר התפילות תפסו את מקומן של הקורבנות כמו שנזכר לעיל. תיקון לייחוד שהיה אז כללי ונעשה רק על ידי הכוהנים, חזר להיות נחלת הפרט על ידי התפילה.

מזה נולד נוסח התפילה הבנוי מפסוקי התנ"ך, ממאמרי תלמוד ופיוטים ממשוררים שונים. כוונת התפילה אמורה לתת הכיוון למחשבה ומכוונות שונות נבעו נוסחים שונים שקיימים עד היום הזה. הנוסחים השונים מבטאים את הכוונות השונות שהתקבלו מהכוהנים, שקיבלו אותן ממשה רבנו, ושהעמידו המקובלים.

בגלל הצורך לחלק את הכוונות בצורה מושלמת ונוחה, נקבעו כוונות התפילה של יום-יום כנגד שלוש הסעודות ותפילות החגים כנגד עונות השנה. השבת שהיא למעלה מעולם ההגשמה ותפקידה מחוץ ליבור המציאות, זכתה לכוונות מיוחדות.

כל האומות והזרמים החשובים בהיסטוריה בנו לעצמם מקדשים במטרה להתאחד באמצעות הקרבת קורבנות וגם כדי להתפלל בהם, אלא שאף אחד מהם, אחרי חורבן מקדשיהם, לא השכיל להמיר את הפורקן הזה בתפילה מסודרת כמו עם ישראל.

אחרי חורבנם של מקדשי היוונים או של עמים אחרים כלום לא נעשה, ומקדשים אלה נשארו בחורבנם ולא נוצר להם שום תחליף למעט אולי הכנסייה הנוצרית, שניסתה להיכנס לחלל הריק הזה. ניתן להעריך את ההבדל הגדול בינינו לבין אומות העולם בדוגמה הבאה :

אצלם השולחן הוא מקום שאוכלים עליו וחסל, לעומת זאת אצל עם ישראל אשר עבורו בית המקדש, ובפרט המזבח, הוא המקום שבו האדם נבלע על ידי הרוחניות, כל דבר אמור להיות לשם שמים ואפילו השולחן נחשב למזבח כמו שכתוב בפרקי אבות " שניים שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים ", כי השולחן נחשב למזבח. 

מהפך ההיסטורי, אפשר לתמוה מה חשיבות יש בספר קבלה חדש של אחד, לכאורה, חושב בעיקר על מקומו ודואג למעמדו הטוב בעולם הזה, בעולם החולף. יש אפוא סתירה בין שאיפות האדם שהזכרנו ולימוד הקבלה שמטרתו דווקא לבטל את המציאות הנוכחית בכל מחשבה הנוגעת לעולם החולף וזאת לשם חזרה לאחדות אמיתית שלפני בריאת העולם כמו שכתוב : כשעלה ברצונו לברוא את העולמות, היה הוא ושמו אחד ( פרקי דברי אליעזר ).

רבי יעקב ששפורטאש מצטט המאמר הזה עם שינוי קל במובא בספר " גינת אגוז " לרבי יוסף ג'יקטיליא וגורס " בלבד " במקום "אחד ". למרות ההבחנה הזאת אפשר לחשוב שניתן להבין את סוד הבריאה על ידי ניסיון המציאות הנראית לעין, ואולם רק על ידי עיון בכלל הנבראים הפועלים בבריאת ניתן להגיע לייחוד הנפלא הזה.

הייחוד המקורי שקשה להשיגו כי מחפשים אותו בעיניים גשמיות ובניתוחים מתוחכמים מנסים להסביר לנו את הצורות השונות בדרכי הלימוד של הקבלה. בלי שום כוונה להעתיק מדבריו של רבי אברהם אבן עזרא בהקדמתו על פירוש התורה, ניתן לחלק את לומדי הקבלה היום לחמש כתות.

הכת הראשונה היא של אנשים שלא למדו תורה ורואים את הקבלה כחכמה עילאית שאינה ניתנת להבנה. גישה זו, שמרכזה הוא הסוד, מביאה את אותם האנשים לראות בקבלה מקור של כוח עליון המופעל על ידי קמעות וכדומה.

לדעתם הנפסדת, הקבלה היא אמצעי לשלוט ולהתמקם טוב בעולם הזה בעוד שההפך הוא הנכון. היות ומטרת המקובלים היא לחזור לכוונת הבריאה, מעבר לזמן ולמרחב, עלינו להסביר שלימוד הקבלה חייה להינתן על ידי רב מוסמך וקובל וכן להדגיש שאין סוף ללימוד הזה.

ובאמת אין זו משימה קלה, כי אפילו רבי יעקב ששפורטאס, המקובל הגדול, היה אומר בהקדמתו, שעוד לא מצא רב שיסביר לו את כל הסודות הטמונים בחכמת הקבלה.

הכת השנייה יהא של המדענים וההיסטוריונים המומחים בספרי קבלה. למרות כל אוסף המידע המרשים שלהם, דרכם המדעית להסתכל בספירות כחומר גשמי, אמנה מעניינת, אבל רחוקה היא מהכבוד שרוחשים המקובלים האמיתיים לקבלה ולסודותיה ומהרצינות שמייחסים ללימודה.

בקיום הספירות ופועלן ועל כן הם נחשבים בעיני החכמים לכופרים, כשם שמי שאינו מקבל את התורה שבעל פה, נחשב לכופר בתורה כולה. עבור המקובל, מי שדוחה או מזלזל בתורת הספירות נחשב לכופר גמור.

לא מדובר כאן באלו שאינן יודעים בכלל מה זה ספירות ודוחים אותן, כי אלה בוודאי אינם נחשבים לרשעים אלא הם רק חלק מאלו שמסתובבים בלילות ושטים על פני העולם בחושך מבלי לזכות לראות את האור שבו ובלי לזכות למתיקותה של התורה הקדושה. על כן לא יזכו לעולם לחכמה האמיתית כמו שקובע הרמ"ק ( רבי משה קורדובירו ) המצוטט על ידי רבי יעקב ששפורטאס בהקדמתו. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

ינואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר