Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון
נשק הכרוז, העצומה וגילוי הדעת ביחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו העצמאית
יגאל בן-נון 
פורסם בכתב העת "קשר" 42 אוניברסיטת תל אביב 2011, עמ' 141-127
כרמית גתמון העידה שבעלה התייעץ עם דוד עמר בסוגיית פרסום הכרוז ושהאחרון הסתייג מכך מחשש שיפגע בקהילה, אך בעלה הצליח לשכנעו. ג'ו לוי, נשיא אגודת הסיוע הלימודי, ידע לדבריה על הכרוז והיא הניחה שגם חבר מועצת העיר קזבלנקה מקס לבג'ו לוי, נשיא אותה אגודה, ידע על הכרוז ושגם חבר מועצת העיר קזבלנקה מקס לב ידע עליו לפני הפצתו. היו ויכוחים נוקבים בקרב השליחים על יעילות הכרוז וחשש מפני תגובות שליליות. הכרוזים נוסחו בידי גתמון, קיבלו את אישורו של רונאל והופצו למרות חששות ראשי הקהילה והשליחים. אישיותו הכריזמטית של גתמון ומעמדו כנציגה הבכיר של ישראל הכריעו את הכף ושכנעו את המסתייגים. אף שהכרוז נוסח לכאורה בשם נציגי הקהילה, לא ננקטו צעדים לקראת הנזקים הצפויים מהפצתו. פנחס קציר ציין שכל הרעיונות והנימוקים שנכללו בכרוז נבעו ממוחו של גתמון ואף אחד לא העז להתנגד להם. בעיני גתמון נראו הנאצים בגרמניה והמוסלמים במרוקו כאותו דבר המאיים על הקיום היהודי בכל העולם. עם זה, צעירי תנועות הנוער, שהבינו כי מפיצי הכרוז הם הציונים, התמלאו גאווה ולשליחי ישראל נוספה הילת גיבורים שהגבירה את כוח המשיכה של מדינת ישראל הצעירה בעיניהם. כוח משיכה זה השפיע ללא ספק על שיקולי הוריהם בנושא עתידם במרוקו.
לקראת מבצע ההפצה מסר יוסף רגב לשרלי אביטבול את כתב היד של גתמון כדי שידאג להדפסתו. שרלי אביטבול ומאיר קנפו פנו לאחד ממפקדי המחלקות של המסגרת, בן עזרא, שהיה שותף בבית דפוס, וביקש את עזרתו. אחרי התלבטות הסכים הפעיל להדפיסו במוצאי שבת ללא ידיעת שותפו, בשעה שאיש לא היה במקום. אביטבול וקנפו קיבלו לידיהם כ-20,000 כרוזים שחולקו בין מפקדי המחלקות ומפקדי החוליות להפצה בתיבות דואר. בקזבלנקה לא ניתנה הוראה להדביק את הכרוז על הקירות. חיים בן-שטרית וקנפו מסרו חבילות כרוזים למפקד העיר מראכש מטעם המסגרת, מישל סיבוני, ולמפקד העיר אסווירה, מאיר בן-דוד. בזמן שחניכי תנועות הנוער הפיצו את הכרוזים בקזבלנקה, אביטבול וקנפו פיקדו על המבצע.
למבצע הפצת הכרוזים בערי המדינה בבתי יהודים ומוסלמים גויסו חניכי תנועות הנוער. על המבצע הופקדו חברי חוליות של שלוחת "לביא", המנוסים יותר, וידעו עליו רק שליחי התנועות ומפקד "לביא". סניפי התנועות קיבלו הודעות לרכז את משתתפי המבצע באחד ממועדוני הסניף. כ-150 חניכים הגיעו למקומות הריכוז בידיעה שהם עומדים להשתתף במבצע סודי. יום קודם לכן הועברו הכרוזים מקזבלנקה לערים אחרות בידי בוגרי המכון למדריכי חוץ לארץ, בתוך "סליקים ניידים". בקזבלנקה חלה תקלה והתברר ששרל ואקנין, אחיו של רפי ואקנין, החל בחלוקת הכרוזים 24 שעות קודם לכן. למרות התקלה, הוחלט להמשיך במבצע.
תנועת הצופים של הדז' עמדה להשתתף בהפצת הכרוז, אך ראשיה חזרו בהם מהסכמתם לפני המבצע.על פי עדותו של המתנדב לאון זבלי חבילת כרוזים שנמסרה לידי גדז' הושלכה לים בגלל התנגדותו לתוכן הכרוז ולהפצתו. למחרת מצאו אזרחי מרוקו, יהודים ומוסלמים, את הכרוזים בתיבות הדואר. הכרוז אף נשלח בדואר לתובע הכללי ברבאט, ספאר. ראשי המסגרת הופתעו לטובה מן האחריות שגילו מפיצי הכרוז. עם זה הם ידעו מראש שהפצת הכרוז לא תעבור ללא תגובה ותגרום למאסרים ולפגיעה ממשית בפעילות המסגרת, אך למרות זאת העדיפו לקיים את המבצע מכוחה של תועלת אחרת שתופק מהפצתו. "היה לנו יסוד סביר לחשוש שמבצע כזה עלול להסתיים במאסרים בקרב אנשי תנועות הנוער, דבר חמור כשלעצמו, אך לא פחות חמורה יכלה להיות התוצאה ממאסרים כאלה, כי על-ידי זה יכלה עבודת התנועות להיות נידונה לשיתוק לזמן ממושך. קיבלנו עלינו איפה את האחריות הכבדה".
גם לראש מטה המוסד בפריס, אפרים רונאל, היה ברור שהמעצרים בעקבות חלוקת הכרוז הישראלי אחרי טביעת "אגוז" היו בלתי מוצדקים, אף שהוא עצמו היה אחראי להם: "[שני אירועים אלה] העמידו בפנינו את השאלה, הרשאים אנו לסכן חיי יהודים, גברים, נשים וטף, כשאין סכנת פרעות מידית נשקפת להם ולא קיימת שאלת פיקוח נפש.
מבצע חלוקת הכרוזים הביא למפולת בשורות המסגרת. הפגיעה הקשה במיוחד הייתה בשלוחת "לביא" שהפעילה את מבצעי ההברחה הימיים. חלוקת הכרוזים בתיבות הדואר בקזבלנקה הסתיימה ללא מעצרים, אך בעת חלוקת הכרוזים במכנאס התרחשו תקלות שגרמו לסדרת מעצרים ברוב סניפי "המסגרת" במרוקו. מקס לב פגש באקראי קצין משטרה שסיפר לו כי "ציוני חשוב" בשם מישל קנפו נעצר ונלקח לחקירה. זמן מה לאחר מכן פגש לב את אדמון סעדון וסיפר לו שהוא בדרכו לתחנת המשטרה כדי לדאוג לעצורים יהודים. כששאל סעדון במי מדובר נענה שהכוונה ל"ציונים" שחילקו כרוזים ובהם מישל קנפו. לב לא ידע על פעילותו של סעדון במסגרת והודות למידור לא הכיר סעדון את קנפו. סעדון נסער מן הידיעה, חזר לבית ספרו ושאל את חברו במסגרת דוד בן-שושן אם הוא מכיר מתנדב בשם קנפו. בן-שושן לא ידע מתי נעצר קנפו אך נבהל מן ההשלכות הצפויות ממעצר זה עליו מפני שהעריך שאם קנפו יעונה, ייאלץ למסור את שמו. לאחר התלבטות הודה בן-שושן בפני חברו שהוא מכיר את קנפו.