הד'ימים – בני חסות – בת – יאור-יהודים ונוצרים בצל האסלאם
הד'ימים – בני חסות
יהודים ונוצרים בצל האסלאם
בת יאור
אף־על־פי־כן הצליחו הסוחרים, והיהודים לא הורשו עוד להשתתף בביקורים. ב־1770 נהרסו הקהילות היהודיות של קאהיר ואלקסנדריה על־ידי תככי הנוצרים הסורים, שלהוטים היו להשתלט על מסחרם. כאן המקום לציין שהסוחרים היהודים האלה היו בני־חסותה של ונציה, וכדי לשמור על החסות הקונסולארית היה עליהם לשלם סכומי־עתק לשלטונות המוסלמיים. החוזים והקאפיטולאציות לא תמיד שמרו אפוא על הסוחרים הזרים ועל בני־החסות המקומיים מחמדנותם של המושלים. למקרא הדו״חות הקונסולאריים והעדויות של בני־הזמן נראה שיותר משכיבדום היו מפירים אותם, כמו שאנו למדים מסיפור־המעשה הבא, למשל. ב־1748, כאשר נאחז שגריר צרפתי אחד בקאפיטולאציות בנסותו ליישב סיכסוך כלשהו, השיב לו ראש־הווזירים העות׳מאני בכך שהניח לרוח לחטוף את המסמךולשאתו. משחזר אחד מקציניו והביאו, שם ראש־הווזירים את המסמך באותו מקום אלא שהניח עליו ארנק מלא כסף. אחר־כך פנה אל השגריר ואמר:
רואה אתה איך צריך לתת משקל לקאפיטולאציות כדי שלא ישא אותן הרוח כמו שקרה עכשיו לעינינו.
חסותם של הקונסולים הקיפה גם את הד׳ימים ששימשו שם בתפקידי תורגמנים וכיו׳׳ב תפקידים רשמיים. אבל הד׳ימים האלה, נתיניו של הסולטאן, אנוסים היו ללבוש בגדים מיוחדים ושילמו את הג׳זיה, סמל של חרפה. ברחובות הציקו להם, ולעתים קרובות היו קרבנות להשפלה ולתקיפות. לפעמים, כשלא היתה דעתו של הסולטאן או הפחה נוחה מאיזה קונסול, היו מתנקמים בו על־ידי שהלקו, הוקיעו או תלו את התורגמן הנוצרי שלו. לפיכך השתדלו הקונסולים לנתק את עובדיהם הד׳ימימ ממערכת־השיפוט המקומית. חסות זו על נתינים מקומיים היתה מקור לחיכוך בלתי־פוסק בין הקונסולים לשלטונות התורכיים, שהיו תובעים את תשלום המסים המגיעים להם מנתיניהם הד׳ימים. על־מנת שיהיה תוקף לזכויות־היתר שלהם חייבים היו בני־החסות מצדם להשיג, כנגד תשלום, תעודות מיוחדות מן הסולטאן ומן הקונסול. מכירתם של כתבי־חסות מעין אלה הפכה להיות עסק מכניס־רווחים לקונסול, ואילו הסולטאן היה מנצל כל הזדמנות לנפקם ולחדשם.
כבר ראינו שבתוך האומה עמד הד׳ימי במרכזו של מאבק בין שאיפת־הבצע של השליטים לקנאותם הדתית של המוני־העם, ומצב זה אילץ אותו לתת שוחד ושלמונים. אכן, גידול מספרם של בני־החסות הצמיח לממשלות אירופה תועלת כפולה בשטחי האסלאם: בזכות מתן החסות פיתחו את האינטרסים הכלכליים שלהן וזכו בהקלות מסחריות, ונוסף על כך יכלו להתערב ולהשפיע על מדיניותו של השלטון
המוסלמי. ארצות אירופה ראו בהפלייתו של הד׳ימי אמצעי לקידום האינטרסים הכלכליים והמדיניים שבעבורם הם נאבקו, ואילו הד׳ימי מצדו רואה היה בהשגת חסות אירופית דרך יחידה להיגאל מן הדיכוי והעוול המאפיינים את מצבו. הנוצרים והיהודים, שנמשך לבם אחר הצעותיהם של הקונסולים, ביקשו להם את החסות הזאת, שלהלכה הצילתם מנגישות פיסקאליות ומתגרת־ידו של משפט שרירותי וחטוף, אלא שמבלי משים עשתה אותם מכשירים לחדירה האירופית. הד׳ימים ראו במעמד־החסות צעד ראשון לקראת שיווי־זכויות.
בלבאנט התפתחה החסות הקונסולארית בעיקר מן המאה הט״ז והלאה, בזכות המעשיות המדינית של העות׳מאנים וצרכיהם הכלכליים. חסות זו, אף שזירזה את המסחר, היתה גם עילה להרבה עיוותים מדיניים. בכל־זאת, מכוח מאמץ עקשני ומתמיד של דורי־דורות של קונסולים, נשחק מעמד הד׳ימה עד שב־1856 קמו מעצמות אירופה ותבעו לבטלו לגמרי בכל רחבי הממלכה.
החסות שהוענקה למיעוטים גם שיקפה את התחרות בין מדינות אירופה. בוועידת מאדריד(1880), למשל, כאשר ביקש הנציג הבריטי סיר ג׳ון דראמונד היי לצמצם את חילופי־הסחורות בין מארוקו לכמה ממדינות אירופה, הציע לבטל את החסות האירופית שכבר ניתנה למתי־מספר מן היהודים בני־המקום. סוחרים ד׳ימים אלה, שכישוריהם הם שאיפשרו את יחסי־המסחר, אילו נחלש מעמדם עד כדי כך היה גם המסחר עם אומות־אירופה היריבות נחלש עד מאד. הדיפלומט האנגלי הסווה את המניעים המדיניים לפנייתו בנימוקים הומאניטאריים. הוא טען שמעמד־השוויון בין מספר יהודים בני־חסות לבין המוסלמים עלול להרגיז את המוסלמים עד כדי כך שישדדו וישחטו אלפי אנשים, נשים וטף.
שאלת החסות קנתה לה חשיבות מכרעת במארוקו, לא מפני ששם דוכאו היהודים יותר מאשר במקומות אחרים — למען האמת, היה מצבם גרוע לא פחות בכמה מגלילות טריפוליטאניה ועיראק כמו גם בפרס ובתימן — אלא בעיקר בגלל התפתחותה המוגברת של הפעילות המסחרית בין מארוקו לאירופה. אכן אי־אפשר היה לשים קץ למשטר זה בלי לבסס את העקרון של שוויון־זכויות לכל נתיני הסולטאן ובלי להקנות תוקף לעדויותיהם של יהודים ונוצרים בבתי־המשפט המוסלמיים. אבל כל נסיון לתיקונים בכיוון זה מביא היה בהכרח להתמרמרות בעם ולרציחות: הנה כך נקמו קנאי־דת באותם אנשים שבגלל לחצה של אירופה נאלץ הסולטאן להגן עליהם. קנאות דתית זו הוכיחה את הצורך להמשיך בקיומו של משטר־החסות, חרף כל ליקוייו. הואיל וכל תיקון במעמד הד׳ימה מצד הסולטאן היה מביא לידי מעשי־נקם נגד קיבוצי הד׳ימים, נראה היה כי הבעיה חסוכת־פתרון(ר׳ תעודה 35 ואילך).
סמוך לסוף המאה הי״ט ותחילת המאה הנוכחית הופיעו כתבים חדשים בהשראה קולוניאלית שמתחו ביקורת על הד׳ימים ונשאו פנים לערבים. היתה זו תקופת הקולוניזציה בצפון־אפריקה, שבה נהרו מתיישבים, הרפתקנים וסוחרים מאירופה ומן הלבאנט למגרב ולארצות מזרח־הים־התיכון. משנתקלו הזרים השאפתנים האלה,
ספוגי האנטישמיות האירופית, בילידים היהודים — שדפוסי־הכלכלה המסורתיים שלהם חוזקו ובוצרו על־ידי המתקתו של משטר הד׳ימה, וכעבור זמן על־ידי ביטולו — ניתן עידוד לעמדה עוינת זו. כתבים אלה, חרף אי־אלו סתירות משוועות המצויות בהם, נהגו לשבח את מידת הסובלנות והנדיבות של השלטונות המקומיים שהיטיבו עם הד׳ימים, משל כאילו מעט החירויות שהוענקו להם בצרות־עין ראויות הן לתהילה. אכן, שיווי־זכויותיהם של הד׳ימיס, שנכפה על־ידי המערב, היה תהליך ממושך עד מאד, שעודו רחוק מסיומו ולא עוד אלא אף כיום חכמי־הדת המוסלמים מערערים עליו.
החסות האירופית השפיעה במידה רבה על מצבם המדיני, הכלכלי והחברתי של הד׳ימים. היא שינתה לא רק את מעמדם בתוך האומה אלא גם את היחסים בין עדות הד׳ימים השונות עצמן. בהתאם לשיעור עצמתה של הארץ בעלת־החסות והשפעתה על הסולטאן היתה קבוצה אחת מועדפת על זולתה. מצבם הכללי של הנוצרים השתפר הודות להגנתן של ארצות אירופיות ושל רוסיה, ואילו מצבם החברתי של היהודים לעומת זה של הנוצרים בסוריה, ארץ־ישראל ומצרים — ולעומת זה של הארמנים בפרס — הלך הל1ך ורע. על־ידי משטר־החסות פיתחה אירופה את מסחרה, ולימים גם את האינטרסים הקולוניאליים שלה. מוסדות מיסיונריים כגון בתי־חולים, אכסניות ובתי־ספר הוקמו כדי להגדיל את מספרם של בני־החסות, אף שלא תמיד היה תיאום בין הדת למדינה במאה הי״ט. הלהט המיסיונרי הזה העלה את חמתם של ראשי־הדת הד׳ימים, שפנו אל השלטונות המוסלמיים לעזרה. בתחילת המאה הנוכחית קיבלו עליהם הרבה נוצרים בני הכנסיה הנסטוריאנית מאזרביג׳אן את הפולחן היווני־האורתודוקסי כדי לזכות בחסותה של רוסיה. אולם אחת המטרות לעשיית־נפשות זו, אם גם לא המטרה היחידה, היו היהודים. כאן יש להזכיר את פעולות ״החברה הלונדונית לקידום הנצרות בקרב היהודים״, ששיגרה יהודים מומרים מאירופה לכמה מן הקהילות היהודיות החלשות ביותר. חברה זו, שכסף רב עמד לרשותה, הפיצה תרגומים של הברית החדשה בעברית, ערבית ואידיש, והקימה לבני־חסותה בתי־חולים, בתי־ספר ובתי־מלאכה.
האם לולא חסותן והתערבותן של מעצמות אירופה היו עמי הד׳ימים נעלמים כליל תוך כדי תהליך הסיערוב והאיסלום של מולדותיהם העתיקות? בתימן, שבה לא הורגשה מעולם כל השפעה אירופית, עדיין היו קהילות של יהודים בתחילת המאה הנוכחית, אם גם נכון הדבר, כלשונו של אחד מהם, ששוב לא נחשבו כבני־אדם אלא כבהמות (ראה תעודה 91). מצד שני, נעקרו היהודים, לרבות השומרונים, מכפריה ועריה של ארץ־ישראל. כיוצא בזה אפשר לומר על הארמנים במולדתם העתיקה ועל יישובי־הכפר הנוצריים בארץ־הנהריים(עיראק). קשה לקבוע מה היתה מידת השפעתה של אירופה על התפתחותם של עמי הד׳ימים, אך בסייעה ליוון, לשאר ארצות הבלקנים וללבנון להשיב להן את עצמאותן הלאומית גם פתחה לפני שרידיהם של שאר עמים נדכאים תקוות חדשות לכבוד־עצמי ולחירות. השפעת המערב הפעילה שני כוחות סותרים. היא עיכבה את תהליך שקיעתם של עמי הד׳ימים, אך הגבירה את האיבה לד׳ימיס וליבתה את הקנאות הדתית, ובכך הביאה להתקפות־דמים, שהרי חוזה־הסובלנות שוב לא היה קיים. באורח פראדוקסאלי זירזה אפוא השפעתו של המערב לפעמים תהליך זה של שקיעת הקיבוצים הד׳ימיים — שעמדו בפני טבח וגירוש — על רקע של מרידות לאומיות ששולבו באינטרסים קולוניאליים אירופיים.