מראכש העיר-חביב אבגי
הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.
הם דרבנו לימוד הדקדוק והבנת הנקרא, כי ראו בהם אמצעי להגיע לשיטת לימוד מתקדמת. ניתן לומר שרבי דוד היה החלוץ שהלך לפני המחנה, שעשעה רבות להקניית החינוך העברי התורני בדרך החדשה.
מקדמת דנא מראקש הייתה ערש התורה, בצירוף חכמה ויראת שמים טהורה. מנהיגיה הרוחניים היו אנשי אשכולות חכמים בתורת הנגלה והנסתר. הם אלה שהפיצו תורה ברבים, כמעט אין פרק בדברי ימיה של עיר זו, שלא נמצא בו נגיעה פה ושם לחינוך.
לכן אין די במה שייכתב בפרק זה, כדי לתאר תיאור שלם, על מצב החינוך במראקש, אפילו לגבי התקופה הקרובה במאה העשרים וסמוך לה מלפניה. ויש לראות בתיאור כאן, התרשמות אישית שהחלה בגיל מוקדם מאוד.
רבי אסתר.
האישה הראשונה שהייתה מורה גננת, קראו לה רבי אסתר. היא ובעלה הקימו מעין גן ילדים, כמובן ללא צעצועים ומשחקים. רק לוחות מצוירים של א – ב. הקטנים היו זוכים לשבת בחיקה של רבי אסתר לפי התור, ולשנן אתה אלף בית בלוח עם ממתק.
בעוד הבעל היה משנן אותיות לילדי ארבע וחמש בקומה העליונה. להרבה מאתנו לא זכור מתי למדנו לקרוא שוטף בספר, מי יודע אולי זה בזכותה של אותה אישה מופלאה רבי אסתר ז"ל.
כך למדנו.
שיטת הלימוד קדומה, הייתה מבוססת על שינון והעברה מפה לאוזן. המורים לא עברו הכשרה כלשהי, ברובם היו אלה אברכים שלא יכלו להמשיך בלימודיהם עקב נטל המשפחה וכדומה, או תלמידי חכמים שבאו מהכפר והתיישבו בעיר.
לא היה מקום מיוחד ללימודים, חדרי לימוד היו בכל מקום מזדמן, בעיקר בבתי כנסת של ההקדש או סתם בתי מגורים. מקומות אלו לא התאימו לייעודם, גם תנאים מינימאליים לא היו בחדרים הללו, והוציא בתי כנסת שהיה בהם לפחות אוורור וספסלים.
במקומות אחרים המצב היה בכי רע, אלה היו חנויות או סתם אולמות מצויים, ללא אוורור או חלונות. תלמידים ישבו על מחצלות או על דרגשים נמוכים. המלמד גם כן ישב כמותם על מצעו. המלמד או השוט לימינו, למען יראו וייראו, והחומש מונח על הדרגש.
המלמד קורא והתלמידים חוזרים אחריו במקהלה, כאלה היו בתי הלימוד המאולתרים. ימי שישי היו מוקדשים ללימוד כתיבה ולמבחנים בחומר הנלמד. ביום שבת האב מוזמן לעמוד על התקדמות הבן בלימודים. לפעמים זה גם היה הזמן להעניש במכות את הבן, על היעדרות מהלימודים או חוסר עניין בהם.
פעמים זו הייתה בקשת ההורים ! לייסר את הבן הסורר. להדר בסד את הרגליים – מכשיר הידוע לשמצה בשם " הפאלאקה " אל מול עיניהם של ההורים, ולמנות את המכות במקהלה עם התלמידים בסדר : " והוא רחום יכפר עוון ".
המלמד קורא והתלמידים חוזרים אחריו במקהלה, כאלה היו בתי הלימוד המאולתרים. ימי שישי היו מוקדשים ללימוד כתיבה ולמבחנים בחומר הנלמד. ביום שבת האב מוזמן לעמוד על התקדמות הבן בלימודים. לפעמים זה גם היה הזמן להעניש במכות את הבן, על היעדרות מהלימודים או חוסר עניין בהם.
פעמים זו הייתה בקשת ההורים ! לייסר את הבן הסורר. להדר בסד את הרגליים – מכשיר הידוע לשמצה בשם " הפאלאקה " אל מול עיניהם של ההורים, ולמנות את המכות במקהלה עם התלמידים בסדר : " והוא רחום יכפר עוון "
פסוק ידוע בעל שלושה עשר מלים, ואם כופלים אותו שלוש פעמים, הרי לכם שלושים ותשע מכות. לקיים מה שנאמר " ארבעים יכינו לא יוסיף ".
אבל לילד היו מסתפקים במנה אחת של שלוש עשרה הצלפות בלבד. אולם השימוש בעונש זה, בדרך כלל היה מיועד לתלמידים הקשים כביכול. אבל מי שחווה את המכות האלה, גם אחרי שישים שנה, זיכרון החוויה עדיין מצמרר.
זכור לי תלמיד שנעדר שבועיים מהלימודים השתמש להנאתו בכספי " השרט " – שכר לימוד – שנתנו הוריו למסור לרבי, לכל הדעות מעשה רע. לרבי היו שלוחי מצווה מתלמידיו הבריונים, עליהם מוטל לאתר את התלמידים הסוררים הנעדרים מהלימודים, ולהחזירם ללימודים להביאם על עונשם.
במקרה זה היה התלמיד מכלוף שהובא אחר כבו על ידי שלוחי מצווה של הרב, חרף התנגדותו גררו אותו בכוח עד שמכנסיו נקרעו. הם שהתכבדו לשים את רגליו של מכלוף בפאלאקה. מכלוף התחנן על נפשו לאפשר לו ללכת לשירותים להטיל את מימיו, אך ללא הועיל.
התחילה כבר הספירה לאחור והשוט מורם אל כפות רגליו של מכלוף, " והוא רחום יכפר עוון ". מכלוף שתחנוניו שבו ריקם, לא יכל להתאפק ונתן פורקן ליצרו הטבעי. וממכנסיו הקרועים יצא קילוח של שתן היישר אל זקנו של המכה, אשר כהרף עין השמיט את השוט מידיו והפטיר שחררו אותו לשירותים.
הייתה מהומה של צחקוקים מאופקים, אשר לשווא ניסו להשתיקם. מאותו יום הייתה הפסקת אש בין הרב לתלמיד שנמשכה להרבה שנים, מכלוף יותר לא ברח, והרב שוב לא הכה.