סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה
קריאת תהילים כפל יום
סיפר לי מו״ר אבי זצ״ל על מנהג אבותיו ורבותיו לקרוא בכל יום חמישה פרקי תהילים וכך בחודש מלא [ל׳ יום] סיימו את ק״ן מזמורי התהילים. כשהחודש חסר [כ״ט ימים], קראו בערב ראש חודש עשרה מזמורים וכך השלימו בנקל את ספר התהילים מידי חודש בחודשו.
אמירת התהילים נאמרה במקהלה, ברוב עם הדרת מלך, דבר שריגש את הנוכחים והשומעים וגרם לכך שיזכרו בע״פ את מזמורי התהילים על דקדוקם בניקוד ובטעמים. כך נהגו בליל שבת גם בקריאת שיר השירים. מנהג מומלץ ומסוגל לזכירה.
ברית המילה כמנהג יהודי סאלי
טקס ברית המילה נערך בבית המשפחה שקושט במיוחד. על חוטים שנמתחו בין הקירות, נתלו מטפחות הנשים בצורת משולש. בפתח, עמד שולחן שכוסה בשטיחון צבעוני, משני צידיו הועמדו שני פמוטים מנחושת מבריקה [כלי הנחושת והכסף אהובים במיוחד בקהילת יהודי מרוקו], במרכז השולחן הונח מגש לבשמים ובו שמו עלי לימון, עלי תפוז וורדים מיובשים. לפני הקידוש נטל כל אחד עלה לבשמים. על השולחן היו חיתולי בד וצלוחית חול לצורך הטמנת הערלה, כרית מעוטרת בתחרה יפה. עליה הניחו את התינוק העובר מיד ליד עד שהגיע לידיו הנאמנות של המוהל. כמובן שהוכנו גם בקבוק יין וגביע קידוש מכסף. על הקיר היה תלוי מעיל ס״ת.
יהודי מרוקו נהגו כיהודי אשכנז לכסות את ספר התורה במעיל קטיפה ולא כמנהג שנתפשט בארץ ישראל להכניסו לארגז עץ. המנהג לכסותו במעיל מסתבר יותר, שחשים בספר כשאוחזים בו וכן היה המלך ״נותנו בין חיקו״.
משמאל לשולחן היה לוח ״שיויתי״ הקרוי ״המנורה״ ־ לוח בו מצוירת מנורה ובה מזמור כ״ו בתהילים בתוספת פסוקים ר״ת ועיטורים.
סידור השולחן נעשה קודם ההליכה לתפילת שחרית. במהלך סידור השולחן שרו פיוטים הקשורים לברית המילה ולאליהו הנביא. שני פיוטים נפלאים מרבי דוד חסין מחבר ״תהילה לדוד״, מושרים בברית המילה: ״אערוך מהלל ניבי״ שנתקבל בכל קהילות ישראל ו־״אערוך שיר תהילה״.
במרכז החדר הוצב ״כסא אליהו״ מעוטר בעבודת גילוף עץ וסוכך עליו אפיריון משולש הנתמך ע״י ארבעה עמודים ומשענת מצופה באריג קטיפה. על הכסא ישב אחד מחברי ״חברת אליהו הנביא״ עד בוא אבי הבן מעוטר בטלית ותפילין, אותם הסיר בתום הטקס. הסנדקאות נמכרה למרבה במחיר והכסף נתרם ל״חברת אליהו הנביא״, חברי הקהילה שסייעו בהכנת טקסי ברית המילה בקהילה וגדולה הייתה עזרתם בעיקר לנזקקים.
בשבעת הימים מהלידה ועד לפני היום השמיני ־ יום ברית המילה, נהגו לסבב את הבית בסכינים לסלק המקטרגים ולקרוא בזוה״ק כסגולה לשמירה לילד וימים אלו נקראו ״ליל תחדיד״.
אלי פילו : על טכס התחדיד ראה בקטגוריה נפרדת באתר שלי…..
בן חמש למקרא
בהגיע הילד לגיל חמש, הביאו אותו הוריו לבית המדרש, שם היו מספרים אותו והרב מלמד אותו מעט באותו יום. הדבר היה במעמד חגיגי מלווה בסעודת מצווה לקיים ״בן חמש שנים למקרא״.
"והמחמיר תבוא עליו הברכה,,
רבים מיהודי סאלי נהגו להחמיר על עצמם בחומרות בכל הקשור לאיסורי דאורייתא. כך נמצא בימי בין המצרים. בימים אלו נהגו יהודי סאלי להחמיר בכל שלושת השבועות בענייני אכילת בשר ושתיית יין, תספורת, שחיה בים, מוזיקה. גם האבלות הישנה של החורבן הייתה נכרת מאד בקהילה וכפי שצוין לעיל, לאחר חצות היום, נאמר תיקון רחל בבכיה בביהכנ״ס.
כן החמירו בימי ספירת העומר עד ל״ג בעומר.
פסח
בפסח שאיסורו מן התורה וחמור מכל ולגביו נאמר ״אפילו באלף לא בטיל״, החמירו מאד יהודי סאלי. בפסח, כל הכלים היו מיוחדים, גם כלי הזכוכית. לא היו מבשלים בשמן רגיל, לתבלין השתמשו רק בזעפראן היקר, מחשש חימוץ השתמשו רק במצות דקות, עם כל החומרות, מצה שמורה.
לא אכלו אורז וקטניות בפסח.
שאלה זו נשאלת בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ [סימן ט׳].
חג השבועות
היו מתכוננים בהתרגשות גדולה לחג מתן תורה כביום נתינת התורה.
בעת קריאת עשרת הדברות, עמדו ושמעו את הקריאה ביראה גדולה. עפ״י דברי הרבנים הגאונים [תשובה מרתקת נמצא בשו״ת של הרב שלום משאש זצוק״ל], לא היה בכך זלזול בשאר קטעי התורה, אלא הדגשת חשיבות עשרת הדברות כעיקר התורה. רמז לכך ניתן בדברי הרב סעדיה גאון שבעשרת הדברות יש תרי״ג אותיות כמניין מצוות התורה. כן נכתב בזוה״ק שבשעת קריאת עשרת הדברות, יחוש אדם שהוא מקבל כעת את התורה ואיך ישב בשעה כזו, כאשר כאשר מלאכי מרום יורדים ומעטרים אותו בכתר והעם רואים את הקולות.
סוכות
היו מקשטים בקישוטים נאים את הסוכה ומתחילים בבנייתה במוצאי יוה״כ. בחג שהו רוב הזמן בסוכה ולא טעמו ולא שתו דבר מחוץ לסוכה.
יום השבת
הדליקו נרות שמן זית מרובים גם לכבוד השבת וגם לעלוי נשמות בכלי נחושת. הידרו בכלים נאים לשבת וכן בבגדי שבת מיוחדים. כן נמנעו מאד מללבוש בגדים בגוון שחור ובפרט בשבת.
כל יום שישי היו מנקים את המלאח וסמטאותיו.
חנוכה
הידרו בהדלקת החנוכיות בשמן זית, עפ״י הכלל ״נר איש וביתו״.
אנשי סאלי היו נוהגים להכריז בהגיע חג החנוכה, ״חג הנשים הגיע״. זאת משום שהם הקפידו שהנשים לא תעשנה מלאכה בימי החנוכה, למעט הדברים הדחופים כבישול.