ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן-דן אלבו – חג המימונה בקהילת ואזאן

דן אלבו

חג המימונה בקהילת ואזאן

בית הכנסת על שם הצדיק רבי עמרם בן דיוואן

ב. ״תיאור המימונה שהעלה על הנייד אדם משכיל ובר אוריין ר׳ שלום ישראל מאנשי מאזן, היושב כעת בירושלים.'

״אציין מנהגי קישוט הבתים, מנהגי החברה קדישא, הכוהנים, תלמידי חכמים, וזקנים. קישוט הבתים: על המטות והספות היו מציעים שטיחים וקטיפות מהמובחר שיש בבית, מדליקים נרות מצביעים שונים, בעיקר ירוק, ורוד ולבן. על השולחן פורשים מפה יפה. על השולחן מסדרים הבאים לסימן, וכן כל מיני ממתקים ופרות. מניחים סביב השולחן זרים של שיבולי חיטה ושעורה. הילדים היו יוצאים לשדות מבעוד יום ומביאים לאימותיהם שיבולים, פרחים וצמחים. בעלי השדות הערבים הרשו להם לקטוף את הפרחים והשיבולים בלא הפרעה.

מצד אחד של השולחן, נהגו להניח קערה גדולה מלאה קמח. באמצעיתה הניחו כוס מלאה בשמן זית. סביב כוס השמן נעצו פולים עם קליפתם הירוקה בקמח. מצדו השני של השולחן נהגו להניח בקערה דג גדול, טרי ועל גבו גבעולי ירק ופרחים. באמצע השולחן נהגו להניח ספל מלא דבש, וסביבו צלחת מלאה גבינה טרייה, בקבוקי חלב, מיני ממתקים, ריבות, פרות כמו תמרים, אגוזים, שקדים ומשקאות חריפים. בעלת הבית מקבלת האורחים כשהיא מלובשת לכסווא לכבירה [השמלה הגדולה] שבעלה או אביה קנו לה ליום החתונה, וחובשת על ראשה מטפחת'משי שבעלה קנה לה לכבוד החג.

לרוב המשפחות היו מכרים ערבים שהביאו להם דגים ודברי חלב מבעוד יום. תמורת זה היהודים נתנו להם מצות, מצות עשירות, פרות וכד׳. המשפחות העניות שלהן לא היו מכרים ערבים, נהגו ללכת לבתי העשירים לקבל במה לקשט את שולחנם. העשרים היו מקבלים מחבריהם הגויים, בכמות גדולה והיו משתפים את העניים בשמחתם. תפילת ערבית הייתה נערכת בבתי הכנסת ברוב פאר, בשירים ובריקודים. בדרנים הסתובבו בין בתי הכנסת כשהם לבושים בגדים משונים [תחפושות] ומספרים לקהל בדיחות ודברי שנינה.

אנשי חברה קדישא היו מתפללים בבית הכנסת של נשיא החברה. בתום התפילה נהגו לצאת לרחוב. נושאים הנשיא על כתפיהם, אחדים מהם, כשעל ראשם פנסים מוארים, רקדו ושרו עד לפתח ביתו של הנשיא. מבית הכנסת עד בית הנשיא המרחק היה שלוש מאות מטרים. זה היה לוקח להם שעתיים או שלוש שעות. בבית הנשיא היתה נערכת מסיבה גדולה, חברי החברה קדישא שתו הרבה ערק, רקדו ושרו שירים לכבוד הרשב״י. כל הלוקח כוס ערק בידו, שר: ״ שתה כולו, עד גמירה, בחייאת אל שייך דיאלנא מא תכללי חתא קטירא״, ז״א לחיי הנשיא שלנו אל תשאיר [בכוס] אפילו לא טיפה אחת. בתום המסיבה בבית נשיא החברה קדישא, נהגו חבריה לצעוד עם פנסיהם לבקר בבתי העשירים ובבתי הקרובים שלהם. זאת הייתה הקבוצה היותר רעשנית. בליל זה הכוהנים נהגו לברך בברכת כוהנים את המבקרים אצלם. וכך היו נוהגים: הכהן הזקן יושב על כסא או ספה

וסביבו בניו או אחיו. המבקר מתקרב אליו, וכל הכוהנים מניחים ידיהם על ראשו. המבקר מתחיל: ״וידבר ה׳ אל משה לאמר, דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, כה תברכו את בני ישראל, אמור להם. והכוהנים אומרים: יברכך ה׳ וישמרך וכוי. אחר כך הכהן נותן לו עוגה אחת של ״מופליטא״ מרוחה בדבש, לאחדים היה נותן גם כוסית של ערק או משקה אחר. המופליטא

היא מן בצק שאופים על המחבט. היא הייתה טעימה להפליא, ואחדים היו רואים בזה חלק מהברכה. טקס זה של חברי החברה קדישא היה נמשך עד אור הבוקר, עד שמגיע זמן הביקור ״בעין אגמיר׳׳ כמו שנבאר להלן.

תלמידי חכמים ורבנים היו יושבים בביתם. לכל מבקר היו נותנים עלה חסה עם דבש, מברכים את המבקר ומאחלים לו הצלחה. הבתים היו פתוחים לרווחה עד הבוקר, ואף אחד לא היה ישן.

ילדים קטנים ונערים בני שמונה עד שש עשרה, היו מסתובבים קבוצות קבוצות, נכנסים לכל בית, ומברכים בקול רם ״תרבחו ותסעדו״ ״תרוויחו ותצליחו״ בעלת הבית הייתה מכבדת אותם בפירות, שקדים, תמרים וכד׳ ומחלקת להם דברי מתיקה. לבחורים הצעירים היה מנהג מיוחד. ביום המימונה כל קבוצת חברים הייתה יוצאת מבעוד יום מחוץ לעיר, לוקחים עמם מאכל ומשקה, נכנסים לגן או פרדס, יושבים תחת אילן ואוכלים ושותים. לפנות ערב היו חוזרים העירה, נכנסים לעיר כשהם שרים ורוקדים ומבקרים אצל קרוביהם.

בכל בית שבקרו שרו בניגון את הפסוקים הבאים ממשלי: חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד: אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך: יהי מקורך ברוך ושמח באשת נעוריך, כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים, ברכת ה׳ היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. גול אל ה׳ מעשיך ויכונו מחשבותיך. ובפזמון חוזר שבים ומברכים ״תרבחו ותסעדו״. אין בית בעיר שלא בקרו בו כל הקרובים והמכרים ולא לדבר על השכנים. הביקורים התנהלו על פי סדר שהשתרש עם השנים. אחדים היו יושבים בבתיהם בתחילת הלילה, עד שמקבלים כל המבקרים, אחר כך היו יוצאים הם לבקר. אחריהם היו מבקרים בתחילת הלילה, ואחר כך נכנסים לבתיהם, באופן שכל אחד היה יודע מתי ימצא ה את הקרוב שלו בבית.

בשעה ארבע או חמש בבוקר, אנשים נשים וטף נהגו להיאסף ברחוב של המלאח, בידם תופים והולכים בשירים ובמחולות לרחוץ ידיהם ופניהם ״בעין אגמיר״. עין אגמיר הוא מעיין מים צלולים ונקיים. המעיין נמצא בשכונה המיושבת כולה בערבים, וגרים בה רוב השורפה – צאצאי הנביא מוחמד. ולרוב פלא תושבי השכונה לא היו מגיבים על הרעש וההפרעה שגרמו להם היהודים בשיריהם ובריקודיהם. להפך, היו רואים בזה סימן לברכה. הפאשה של העיר היה יוצא לקראת היהודים, מקבל את ברכתם, מאחל להם שנה טובה, ומחלק להם חלב וסוכר. ראוי לציין שהערבים האמינו שביקורי היהודים מביאים להם הרבה טובה. כן גם, היו מאמינים שהגשם מתחיל לרדת אחרי שהיהודים בונים סוכות ויושבים בהן.

בתום הביקור במעיין, הגברים הלכו לבית הכנסת להתפלל שחרית. ומשם יצאו לפרדסים ולמטעים לברך ברכת האילנות. ונפרדים איש מרעהו בברכות ואיחולים.״