עולים במשורה- אבי פיקאר

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקארעולים במשורה

מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות- קריית שדה בוקר

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

תשע"ג – 2013 

יהודי צפון אפריקה, ארץ ישראל והתנועה הציונית

הקשר בין יהודי צפון אפריקה לארץ ישראל היה רצוף ולא ניתק מעולם. עוד בימי הביניים צוין שבירושלים הייתה קהילה של ׳מערביים׳ (מוגרבים) ולפני גירוש ספרד היו בעיר כ־300 משפחות. במאה השבע עשרה הצמיחה קהילה זו מתוכה את אחד הידועים שבחכמי הארץ – החיד׳׳א (ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי). ר׳ חיים בן עטר עלה ממרוקו באמצע המאה השמונה עשרה וכונן ישיבה בירושלים. חוסר היציבות ששרר מיד לאחר כיבוש אלג׳יריה בידי הצרפתים וכיבוש ארץ ישראל בידי שליטי מצרים מוחמד עלי ובנו אבראהים פאשה הביא ב־1830 גל עלייה מצפון אפריקה. בשנות החמישים והשישים של המאה התשע עשרה היו גלי עלייה נוספים. היהודים העולים הצטרפו בדרך כלל לקהילות ׳היישוב הישן׳ בירושלים, בצפת ובטבריה, אך את חידוש היישוב היהודי ביפו יש לזקוף לזכותם של יהודי צפון אפריקה. בשנות החמישים של המאה התשע עשרה עלה לארץ הרב דוד בן שמעון(הצוף דב״ש). רבים מתלמידיו עלו בעקבותיו וקהילת המערבים (המוגרבים) בירושלים הייתה לאחת הקהילות הספרדיות החשובות. טענות על קיפוח בכספי החלוקה גרמו למערכים לפרוש מוועד העדה הספרדית. המערבים גם נטו להתפרנס מעבודתם, שלא כאנשי היישוב הישן, והיו הראשונים מבני היישוב הישן שייסדו שכונה מחוץ לחומות.

העליות הציוניות מ־1882 ומראשית המאה העשרים העמידו בצל את העלייה מצפון אפריקה, אם כי זו לא פסקה, אך לאחר מלחמת העולם הראשונה, בתקופת המנדט, חלה בה ירידה ניכרת. בראשית התקופה, בעקבות הצהרת בלפור, היה ניסיון התיישבות של מאות משפחות מקהילות פאס וצפרו שעלו ארצה ב־1921/2. הניסיון, שכונה ׳האקסודוס מפאס׳, נכשל. התנאים הקשים וחוסר היכולת של היישוב המשתקם בארץ לסייע להם אכזבו ורבים חזרו למרוקו עם רושם שלילי ביותר על המיזם המתרקם בארץ ישראל. חשוב גם לציין שמשלב מסוים הייתה העלייה לארץ מותנית בקבלת סרטיפיקטים שחלוקתם נמסרה לתנועה הציונית, ויש שהעריכו שיהודי המזרח קופחו בעניין זה וקיבלו פחות מהמגיע להם.

בהתאם לאתוס הלאומי ראתה התנועה הציונית עצמה את יהודי צפון אפריקה כחלק מקהל היעד של פעילותה. ערב הקונגרס הציוני הראשון הזמין הרצל גם את יהודי אפריקה ואסיה להשתתף בו. בקונגרס הראשון השתתף נציג מקונסטנטין שבאלג׳יריה. ב־1900, לקראת הקונגרס הרביעי, יצא הרצל בקריאה מיוחדת ליהודי צפון אפריקה להצטרף לתנועה הציונית. מנוסח דבריו בולטות יצירת קישור בין הציונות לאהבת ציון המסורתית (׳התעוררה בלב עמנו האהבה הישנה לארץ אבותינו הקדושה וכי האהבה הזאת קבלה בימים האחרונים פנים חדשים ותהי לתנועה גדולה׳) וראיית הצטרפותם של נציגי כל התפוצות, כלומר שאיפה לשלב גם את היהודים ה׳ילידים׳ בעשייה הציונית כתנאי להצלחת הציונות: ׳עבודתנו הכי נכבדה לעת כזאת היא להשתדל בדבר אחדות היהודים בכל מקום שהם […] ורק אחרי אשר יבואו אלינו אחינו מכל ארצות פזוריהם נוכל להשיג המטרה הגדולה והקדושה אשר הצבנו לנו להציל את כל עמנו מיד נוגשיו׳.

כבר בשלביה הראשונים שבתה הציונות את לבם של חוגים בצפון אפריקה ששמעה הגיע אליהם. להבדיל מהיחס לציונות באירופה, בתוניסיה ובמרוקו סייעו השמרנות הדתית והשאיפה להשתלב בתרבות המערבית להתפשטות הציונות ולא בלמו אותה. נטייה זו כלפי תרבות המערב, מלבד היותה גורם המעודד התבדלות מחברת הרוב המוסלמית, חשפה את היהודים להלכי רוח לאומיים מודרניים, ובוגרי החינוך הצרפתי היו קרקע נוחה לקליטת רעיונות ציוניים. השמרנות הדתית, הן המסורתית והן זו שהובילו ארגונים חדשים, הייתה פתוחה לרוח המודרנית, והזהות היהודית המסורתית, בזכות היסוד הלאומי שבה (גם אם לא כונה כך וגם אם הדבר קדם להופעת הלאומיות המודרנית), יצרה כר קליטה נוח לציונות. במקומות רבים שימשו רבנים עם צעירים מתמערבים יחד בתפקיד ראשי האגודות הציוניות.

אולם למרות האהדה לרעיונות שהתגלמו בציונות לא הצליחה התנועה הציונית כארגון פוליטי לגייס חברים רבים כפי שאפשר היה לצפות. אגודות ציוניות אמנם הוקמו במקומות רבים בצפון אפריקה אך פעילות דיפלומטית למען המטרה הפוליטית – שיבת היהודים לארצם – לא הייתה בראש מעייניהם של היהודים בצפון אפריקה. רבים רצו לעלות לארץ הקודש ולהשתחרר מ׳שעבוד מלכויות׳, אך מעטים בלבד חשבו שתנאי לעלייתם הוא הצטרפות לתנועה שתעבירם הכשרה רעיונית וגופנית לחיים חקלאיים בארץ ישראל.

התנועה הציונית, שנמנעה מלעודד עלייה מצפון אפריקה לפני מלחמת העולם השנייה, מיקדה את עיקר העשייה הציונית שם בגיוס כספים, וכך הוגבלה הפעילות הציונית בעיקר לבעלי היכולת. בקרב אלה הייתה התרומה לקרנות הלאומיות אחד מהחובות הרבים שרבצו לפתחם, נוסף על תמיכה בעניי קהילתם תרומה לקרנות פילנתרופיות, שגם הן עסקו במגביות למען ארץ ישראל. בעלי היכולת התקשו להבחין בין קרן קיימת לישראל למשל לבין קרנות אחרות, שהיו מפעלים פילנתרופיים, כמו קופת רבי מאיר בעל הנס. הדרישות התכופות של מרכזי התנועה הציונית להגביר את מכירת השקל (בעוד הבקשות להסבר על מהות הציונות זוכות לתשובות לקוניות) הביאו את ראש אגודת אהבת ציון בסאפי שבמרוקו לתהות ׳אם רק להשמיע על השקלים נבראה הציונות ורק על ידי השקל אשר ישקול אחת לשנה יתרומם ויתנשא להקרא בשם ציוני׳. בעיה אחרת של הציונות בצפון אפריקה הייתה ההסברה. התנועה הציונית – שנולדה באירופה והפנתה את עיקר מרצה ליהודי אירופה – לא נערכה להסביר את עצמה כראוי בצפון אפריקה ולדוגמה, לאגודות נשלחו מכתבים ביידיש ובגרמנית.

הלך הרוח הקולוניאלי השפיע לא רק על יחסם של הציונים האירופאים ליהודי צפון אפריקה אלא גם על היחס של יהודים אלה לציונות ועל נכונותם להצטרף לתנועה הציונית. השפעה זו פעלה בשני כיוונים מנוגדים. מן העבר האחד לא היה הלך הרוח הקולוניאלי מצע נוח לקליטת הרעיון של התארגנות יהודית עצמאית. הציונות המדינית הייתה פתרון שהוצע ליהודים על רקע כישלון האמנציפציה. זה היה בעיקרו משבר אירופי שיהודים מחוץ לאירופה, כמו למשל בארצות הברית, לא התמודדו עמו. גם רובם המכריע של יהודי צפון אפריקה בראשית התגבשותה של הציונות לא חוו תהליכי אמנציפציה, ועבור אלה שראו את ניצניה היא לא הייתה כרוכה באבדן הזהות היהודית אלא דווקא בהדגשתה ובהתרחקות מחברת הרוב המוסלמית. כלומר האכזבה מהאמנציפציה כתנאי להתעוררות ציונית לא התקיימה בצפון אפריקה, ויש הטוענים שמשום כך לא הצליחה הציונות המאורגנת לגייס חברים.

מן העבר השני, בגלל המצב הקולוניאלי היה לציונות תפקיד חשוב בציבוריות היהודית בצפון אפריקה. מבחינה זו יש להבדיל בין מיעוט החברים הרשומים, ואולי אף המיעוט היחסי של תרומות, לבין האהדה הרחבה שהציונות זכתה לה בקרב יהודי צפון אפריקה, ולא רק מסיבות משיחיות. חלק מהקהילה היהודית עבר תהליכי התמערבות וחלקה נותר במצבו ה"ילידי׳, והאופציה הציונית הייתה נתיב שאפשר התארגנות ופעילות מודרנית תוך שמירת הזיקה לערכים מרכזיים של החררה המסורתית. משום כך היא דיברה כאמור אל לב הרבנים, כמו גם אל לבם של חלק מהמתמערבים, ורכשה לה אוהדים רבים. בהקשר זה חשוב לציין שהלאומיות הערבית מילאה תפקיד דומה, שיתוף פעולה ומפגש בין מסורתיים למתמערבים, גם בחברת הרוב המוסלמית.״״

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היה גל התלהבות ראשוני מהצהרת בלפור, התלהבות שהביאה כאמור לאקסודוס מפאס. ב-1926 ייסד פעיל ציוני, יונתן טורש, עיתון,  'Avenir lllustre״ וכעבור זמן הוא היה לעיתון מרכזי של יהדות מרוקו ואחת הבמות החשובות לקריאה למודרניזציה של יהדות מרוקו.",׳ במחצית השנייה של שנות השלושים, לאחר שהשלטונות התירו את הפעילות הציונית, התכנסו ועידות ארציות של ציוני מרוקו והתמיכה של ראשי הקהילות הגדולות בציונות הלכה וגברה. בתוניסיה הוקמה פדרציה ציונית והיא זכתה להכרת השלטונות. תוניסיה גם הייתה זירה שכוחות רדיקליים בציונות נאבקו בה על ההנהגה, ומ־1927 אף הייתה התנועה הרוויזיוניסטית לתנועה המרכזית בפדרציה המקומית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

ינואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר