ברית מס 31- תפילאלת..ייחוסה של משפחת אביחצירא פרופסור הרב משה עמאר

קווים לדמותו של הרה״ג רבנו יעקב אביחצירא זצללה״ה

ייחוסה של משפחת אביחצירא

פרופסור הרב משה עמאר

חסידותו, פרישותו ושקדנותו

למרות טרדותיו הרבות בשל תפקידיו כרב וכמנהיג הקהילה, המשיך רבי יעקב להתמיד בלימודו ו״לא פסיק פומיה מגירסא". כל רגע פנוי מפעילות ציבורית ניצל לתלמוד תורה, ומה שלא יכול היה ללמוד במשך היום בשל טרדותיו, היה משלים בלילה. בקי היה בששה סדרי משנה וידעם בעל-פה. כל ערב למד ח״י (18) פרקי משנה, כמו שכתבו המקובלים שמשנ״ה – אותיות נשמ״ה, ואין לך דבר שמסוגל לזכך את הנשמה ולטהרה כמו לימוד המשנה. לאחר לימוד המשנה, ישב ועסק בישולחן ערוך' ונושאי כליו עד קרוב לחצות. קרוב לחצות היה מתנמנם זמן קצר, ולאחר חצות היה קם לומר תיקון חצות ולקונן על חורבן הבית ועל גלות השכינה. בחכמת הנסתר עסק עד עלות השחר. עם עלות השחר, היה מתעטף בטלית ומתעטר בתפילין ויוצא לבית-הכנסת. תפילתו היתה בכוונה גדולה לפי כוונות האר״י ז״ל. מתוך שהיה שקוע בתפילה, לא חש במה שמתרחש סביבו. לאחר התפילה ישב ועסק בתורה, ולא יצא מבית-המדרש רק לשם טיפול בצורכי ציבור. לביתו לא נכנס רק משבת לשבת. כל חייו חי חיי פרישות, קדושה וטהרה. מאוד נזהר שלא להסתכל בנשים, אפילו בקרובות משפחתו.

תפילתו של רבי יעקב, היתה בכוונה גדולה מלה במלה כמונה מרגליות. עם כל חסידותו הגדולה ופרישותו, השתדל שהדבר לא יהיה על חשבון זמנו של הציבור, לכן כששהה מחוץ לישיבתו, השתדל שלא להאריך בתפילה. מספרים שפעם ביקר בעיר פאס, התפלל מנחה בבית כנסת הנקראת על שם רבי עובד בן עטר זצ״ל, ומרוב כוונותיו בתפילה שכח שהוא נמצא מחוץ למקומו, ולכן האריך רבי יעקב בתפילת העמידה. ושליח-הציבור המתין לכבודו, ולא התחיל בחזרת הש״ץ עד שגמר רבי יעקב את תפילתו. משנוכח רבי יעקב לראות ששליח-הציבור ממתין לו, הצטער צער רב על שגרם "טורח ציבור", ולאחר סיום התפילה נגש לשליח-הציבור ואמר לו: "מה חטאתי לך שהבאת עלי חטאה כזו גדולה של טורח ציבור"!, ומן הציבור ביקש סליחה על שגזל מזמנם וגרם להם להמתין לו.

 אהבתו לארץ-ישראל עברה כל גבול. מדי פעם ניסה לקום ולעלות לציון, אך בני הקהילה מנעו בעדו באומרם לו: "רבנו! למי אתה עוזב אותנו?" לאחר זמן החליט לעלות לארץ- ישראל חרף הפצרות בני קהילתו. כשראו, שרבם הנערץ אכן עומד לעזוב אותם, פנו ברוב ייאושם אל השלטונות כדי שיעכבו את יציאת רבם, ואמנם נתעכבה יציאתו מהמקום פעם נוספת. סביב שנת התר״מ (1880), לעת זקנתו, החליט לעלות לארץ, כדי לזכות להיקבר בה. כשבאו ראשי הקהילה לשכנעו להישאר עמם, אמר להם: "דעו לכם שמן השמים רומזים לי בחלומי שעלי לקום ולעלות. והנה כבר זקנתי ולא ידעתי יום מותי, ואם לא עכשיו, מתי אזכה לקיים מצוות יישוב ארץ־ישראל? לכן אני מבקשכם בכל פה לאפשר לי לעלות, והנה בני עמכם שימלאו את מקומי". אחרי כן בירך את כל בני הקהילה ונפרד מהם לשלום.

בכל מקום שעבר בדרכו לארץ-ישראל, התקבל בכבוד גדול, וכל הקהל יצאו לקראתו ׳ביקשו את ברכתו. ביום ה', י״ז בטבת, הגיע לעיר דמנהור שבמצרים, וגם שם התקבל בכבוד מלכים. ביום ששי הרגיש ברע. משנשמע בעיר דבר מחלתו של רבי יעקב, באו רבים מבני העיר לבקרו ולא זזו ממיטת חוליו. ביום ראשון לאחר תפילת שחרית רמז לסובבים אותו, כי שעת פטירתו מתקרבת, וביקש שיביאו לו מים לנטילת ידיים. לאחר שנטל ידיו, ביקש שיקראו שיר השירים, כשהוא קורא איתם. אחר כך ביקש שיקראו יחד עמו קריאת שמע. אחר אמר וידוי, ונשמתו עלתה לגנזי מרומים. רבי יעקב נפטר ביום ראשון, כ' בטבת התר״מ (1880).

עם היוודע דבר פטירתו של רבי יעקב, באו רבנים וראשי הקהילות מערים רבות במצרים לחלוק לו כבוד אחרון. קהילת אלכסנדריה הגדולה דרשה שייקבר בעירם, כיאה לרב גדול. אך אנשי דמנהור עמדו על דעתם, שהם זכו בו והצדיק ייקבר במחיצתם. תוך כדי הוויכוח נפתחו ארובות השמים וגשם שוטף ירד, אז הבינו שזה רמז מן השמים שייקבר בדמנהור. אנשי דמנהור, ובראשם הנגיד משה אסרוסי, בנו ציון על קברו של הרב וקבעו את יום פטירתו כ׳ בטבת, שהוא גם יום פטירתו של רמב״ם, כיום הילולא ועלייה לקברו. קברו של רבי יעקב הפך למקום שיח ותפילה לכל מר נפש במשך כל ימות השנה ובמיוחד ביום ההילולא. ביום זה היו מגיעות אל קברו מאות משפחות מכל רחבי מצרים ואף מחוצה לה, והרבה נסים אירעו שם – חולים נתרפאו, עקרות נפקדו בבנים, ואומללים נושעו מצרותיהם, הכל בזכות התפילה שנשאו ליד קברו של הצדיק. קברו של הרב, מקודש גם בעיניהם של הערבים. והרי עדותו של עד ראיה, נכדו של רבי יעקב, הוא הרה״ג רבי יצחק אביחצירא זצ״ל, כפי שנדפסה בספר 'מעשה נסים' לרבי אברהם מוגרבי.