בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים בחזרה לשום מקום

זוהי נקודת המפנה שהביאה אותי וכמה מחברי להחלטה להגר לארץ ישראל, יהא אשר יהא, ולא עוד לכוף ראשינו בפני שוטמינו. זוהי נקודת השבירה שבה עלמים ועלמות צעירים, שבאו בדרך כלל מבתים טובים לעומת הדלות המזויעה ששלטה במלח, קמו והחליטו כי יעשו מעשה. כי לא זו בלבד שנכזבה תוחלתם להמשיך ולהתקיים באיזה קיום של כבוד כמו אבותיהם מימים ימימה, אלא שגאוותם שבאה להם מן הנוכחות ההיולית והמרוחקת של מדינה יהודית אי­ שם ב״ירושלים״(כפי שנהגנו לכנות את ארץ ישראל כולה) הפיחה בהם את העוז להציב קו תוחם ולהכריז ״לא עוד״. בחודשים הבאים קמו רבים מאתנו – על משפחותיהם, על התנגדות הוריהם, על הסדר שהתקבל אצל המבוגרים כגזרה שאין אחריה הרהור – ועזבו. לאחרים היו עילות אחרות לשבר את מוסדותיהם: יש שברחו מסמכות שקשה היה לסור למרותה, ואפשר שגם יצר ההרפתקה והבלתי־נודע היו נר לרגליהם, ואפשר שגם עוניים לא הותיר להם על מה להתגעגע ודחפם לשים נפשם בכפם וללכת. כבשאר ארצות האסלאם, מצבו המקובע של היהודי במרוקו תחת כותרת הד'ימה(חסות), שהטביעה בו את הכניעות והביטול העצמי נוכח השליטים המוסלמיים – אולי גם מצב זה הפיח בו רוח מרידה ופריקת עול משעה שהפך הדבר לאפשרי.

ובכל זאת עלה והתעצב ברבות הימים רגש מעורב של אהבה־שנאה בין יהודי מרוקו לבין ארץ מוצאם גם לאחר שנסו ממנה על נפשם: אהבה, שאפשר שאינה אלא געגוע על תרבות ארוכת־שנים יותר מן התרבות הערבית־מוסלמית הכובשת שהכניעה את יושבי מרוקו הקדומים, לבד מן הקהילות היהודיות הוותיקות יותר ומכיסי ההתנגדות של שבטים ברבריים שמאנו להיטמע. מורשת העבר נשתמרה בין יוצאי מרוקו בשבתות, במועדים, בנוסחי התפילות, בחידושי הלכה ופסיקה, במנהגי החיים, הלידות, בני־המצווה, טקסי הנישואין, הליכות היומ־יום וליווי הנפטר לעולמו. וכיוון שעקרו מן הנופים שבהם נבנתה מורשת זו, ואפילו כאשר חלקי המורשת הועברו לארץ ישראל ושם טופחו, השתנו במעט והונצחו במעט – עדיין נותר קשר מיסטי כמעט עם ארץ המכורה, שמעטים כמותו בתפוצות עמנו שעקרו לארץ לישראל. נוסעים ומבקרים ועולים לרגל לשם, מתמידים בפולחן קדושים של הבבה־סלה למיניהם ובמנהגים עממיים כמו המימונה, שלא זו בלבד שהתמידה בלבוש חדש, אלא גם הונחלה לכלל ישראל. אין איש ממטפחי המורשה הזאת שמלאו לבו לשוב לשם דרך קבע גם לו ניתן לו, משל כאילו ראה במכורה ההיא מוצג מוזאוני הכלוא בבטחה מתחת לזכוכית, שטוב לראותו ולהתרפק עליו, אך הס מלשוב אליו.

אשר לשנאה – אפשר כי משקעי הרדיפות וההשפלה שהיו מנת חלקם רוב השנים חוללו ביהודי מרוקו את התגובה שבדרך הטבע, תגובה של דחיית הדבר עצמו שדחה אותם קודם לכן: או שמא חיים ממלכתיים במשטר חופש תחת דגלה של מדינה יהודית ריבונית הביא לזקיפת קומתם קוממיות עד כדי קריאת תיגר על מדכאיהם מתמול שלשום. אפשר גם כי בעוד במרוקו הם היו דחויים כיהודים, אליטות שביניהם גם הגיעו כבני אדם למעמדות ולמקצועות, לעושר חומרי ולשגשוג רוחני שכמותם לא ראו בישראל ברוב שנותיהם. ואין תמה כי יעלה חרונם על מקור מחצבתם שלא הכינם כראוי להתמודד עם החיים היותר מתקדמים והיותר מודרניים בישראל החדשה. כי אין חולק על העובדה הניצחת כי הם נטשו שם כדי לבוא לכאן, והנה כאן לא פוסקים מלהזכיר להם מנין באו. משום מה הם נמנים עם האוכלוסיות החלשות, העניות זה שלושה או ארבעה דורות, שהפליאו בעולם הפשע ומילאו בתי אסורים, בעוד יחידי סגולה בהם בלבד השכילו לצמוח בשבילי האקדמיה, המסחר, הפוליטיקה, המקצועות החופשיים והאמנויות. כך אפוא, מי ימלאנו לבו להזדהות עם הווה עגום שיסודו במורשת־עבר שיובאה משם? מצב דברים שקשה להשתבח בו ושמוליד שנאה עצמית ושנאת המקור, טינה למי שמנע ועיכב בעדם, ועגמת נפש שאין לה תקנה.

לכאורה, כל מערכת הרגשות הללו הייתה אמורה להוליד אך שאט נפש והתנערות מן העבר, ולא נוסטלגיה חסרת פשר הנשענת על מאמצים ופעילויות עסקניות לרוב לשמר מורשת משתכחת ולהחיותה מחוץ להקשרה. כי אכן נבנים מרכזים לשימור התרבות הצפון־אפריקנית, שבסגנונה, במקורותיה, בתלבושותיה ובצליליה, במטבחה ובמטעמיה, היא בעיקרה ערבית ואנדלוסיה יותר משהיא יהודית. לכאורה, מה נותר ראוי לשימור מתרבות העוני, החולי, הניוון, הפיגור, הבערות וההשפלה שבה נתלבטו בני עמנו במשך דורות בתוך אימפריות אסלאמיות חשוכות ומדכאות? שמא כדי לברוח מזיכרונות עצובים, נמלטים הם אל סממני הפאר של תרבות הפולקלור לאמור כי לא הכול היה חשוך, להצדיק את הנוסטלגיה שקשה אחרת לתרצה, ובה־בעת להציג בציבור הישראלי החשדן והרחוק ממושגי סובלנות, פתיחות וקבלה של הזולת, את הזהות האחרת שמבקשת לזכות בתחרות בשוק הזהויות שבארצנו. אין המורשת הזו, על צלליה המרובים ואורותיה המעטים, שונה ממורשות אחינו בני אשכנז, שבעיירות השטעטל שלהם בכל רחבי מזרח אירופה ומרכזה רבו הדלות המנוונת, הרדיפות והרציחות, הייאוש מן החיים והכמיהה לגאולה. אלא שאלה וגם אלה, אף שלימודים חיצוניים עדיין היו זרים להם, ולא בעין יפה הביטו בפורצי הגדר שהלכו לרעות בשדות זרים – כמעט לא היה איש בהם שלא למד מסורת של בית אבא, לא הלך לחדר או לבית המדרש, לא חינך את בניו לתורה ולמצוות, לא התקין את ימיו על פי לוח השבתות, החגים והמועדים, לא ראה את הסמכות הרבנית כנעלה על כל מתחרותיה, לא ראה בתפילה לבורא עולם ובכניעה לרצונו את המוצא מכל המוראות ולא ביקש לחיות אלא בתוך קהילתו היהודית ומתוך זיקה לקהילות יהודיות אחרות. אך אלה כאלה גם הרבו במחלוקות בתוכם וביניהם, מי לשם שמים ומי להכעיס, מי מפאת רדיפת כבוד ומרות, מי מתוך תאוות ממון ומי כדי לזכות בחסדיהם של גבירי הגויים ושליטיהם.

לא באתי לספר את סיפורה בן 2000 השנים של יהדות מרוקו, היות ומחקרים הרבה נעשו בו ורבים המתפרנסים ממנו. אלא שבחולפי על פני מחוזות ילדותי כהסתכלות של עצבות ואף במעט של שמחה לאיד, שלולא חרבה היהדות ההיא ושכמותה, לא הייתה באה תקומה לארצנו, כמו שלולא גאולת ארצנו היו ממשיכות הגלויות ההן כענותן עד לבואו של משיח צדקנו – ראיתי להאיר מן הזיכרון ההולך ומתעמעם מעומס עולו כמה וכמה פינות אפלות ולא נהירות לבנינו ולבני בנינו, כדי להציב מצבה בטרם יאבדו מראי המקום והזמן בתחום הנשייה. שערים רבים לסיפורים אלה, שאין בהכרח חוט שני המקשר ביניהם לבד מן הדאגה להנצחתם. הם עולים לפי סדרם מן הזיכרון וממראה עיניים, מן השמועות ומן המשתייר בכתביהם ובמעשיהם של אחרים. והיד דולה ככל שמעלה התרווד – כף בחישה –  מן התערובות הריחניות והערבות, המסתגרת בחיך ומשכרות את החושים, המגרות את הדמיון ומנקרות בקפלי השכחה…..

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

ינואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר