קו לקו. אסופת מאמרים-שבחי רבי חיים בן עטר גדליה נגאל

שבחי רבי חיים בן עטר

גדליה נגאל

דומה, כי דמותו האגדית של ר׳ חיים בן עטר, בעל פירוש ״אור החיים״ לתורה, בניגוד לדמותו ההיסטורית, קופחה במחקר. זאת, הן מחמת דלות המקורות ופיזורם בפינות ספרותיות מרוחקות, והן בגלל שאישיותו ההיסטורית והפרשנית מיקדה את מירב תשומת הלב של החוקרים. פליאה היא מדוע לא עיטרה יהדות המגרב והמזרח את ראש בנה הדגול בעטרת תפארת אגדות וסיפורים, בדומה למה שעשתה יהדות מזרח־אירופה לבן דורו ר׳ ישראל בעש״ט.

יש לציין, כי חלק נכבד משבחי ר׳ חיים סופרו דווקא מפי חסידי הבעש״ט שהפכו למעריציו המושבעים של ר׳ חיים בן עטר ופרושו ״אור־החיים״.

את סיפורי השבחים של בעל ״אור החיים״ ניתן לחלק לשתי קבוצות: א. סיפורי גדולתו ונפלאותיו ב. סיפורים על קשרים (עפ״ר מדומים) בין אישי החסידות ובינו. בעוד שהקבוצה השניה נולדה כולה במזרח אירופה, לא מן הנמנע שאף סיפורים מן הקבוצה הראשונה נוצרו שם, או הושפעו מסיפורים אשכנזיים שנתגלגלו למזרח. סיפורי הנפלאות שבקבוצה הראשונה מתרחשים בחלקם הגדול בחו״ל, ורק במיעוטם בארץ ישראל. בספר ״אות־ברית״ לר׳ יוסף כנאפו מסופר: ״הרב החסיד עיר וקדיש כמוהר״ר חיים בן עטר, שחיבר ספר הקדוש אור החיים, היה עובר אורח במדבר שמם עם השיירא במקום חיות ולסטים. והרב ז״ל כשראה אריה גבור בא לפניו לטרוף טרף לעצמו, אזי גילה בריתו ברית קודש, וכשראה אותה האריה ברח מפניו עד גדר מהלאה למגדל עדר וכששאלו אותו על הדבר הזה, אמר מר והגיד לעמו שמעולם לא ראה טיפת קרי לבטלה ח״ו, ומפני זה זכה להבריח הארי החי…״. בסיפור זה מופיעים שני מוטיבים ידועים: א. חית טרף שאינה נוגעת לרעה בצדיק  ב. פרישותו היתרה של איש קדוש, שבזכותה נעשה לו נס.

סיפור ארוך ומפותח, שאף הוא אירע בחוץ לארץ, מספר על הצלתם המופלאה של יהודי מדינה אחת בזכות ר׳ חיים. מלכה של אותה ארץ, שהירבה לעסוק באסטרולוגיה, חיפש את בן גילו, דהיינו אדם שנולד ביום ובשעה בהם הוא עצמו נולד. כאשר גילה את ר׳ חיים, ומצאו דר בבית דל ובעוני משווע, התפלא המלך על שמעמדם של שני בני גיל אחד יכול להיות כה שונה. עד מהרה נתחוור למלך שר׳ חיים אמנם נחות ממנו בעושר ובשלטון, אך עולה עליו בכוחותיו המאגיים והרוחניים. לא זו בלבד, שלמרות בגדי ההדיוט שלבש המלך, ר׳ חיים חש מיד כי מלך עומד לפניו, הוא אף הפליא להראות למלך נצורות שהתרחשו באותה עת במרחקים. בעזרתה של מראה הראה לשליט את בגידת אחד משריו ונסיונו לפתות את המלכה, ר׳ חיים יעץ למלך לירות בדמות השר אשר במראה ולהורגו. ושוב הראה לו במראה כיצד נטמנה גופת השר בחול שבין חביות היין, אשר במרתף המלך.

ר׳ חיים סיפר למלך כי שונאי ישראל עתידים להעליל עלילת דם על היהודים, ולהאשימם ברצח השר, וביקשו שלא לתת ידו להרע ליהודים. המלך הבטיח לבדוק היטב את המאורעות שאירעו בעת העדרו, לערוך סעודה גדולה לפני המשפט העתיד להערך, ולחכות לבואו של ר׳ חיים. אכן, ר׳ חיים הגיע במועד, נתקבל בכבוד גדול ונתמנה לאחד השופטים. הוא הציע למלך לטעום מן היין השמור במרתף, וברדתם שמה נמצאה גופת השר. עדי השקר הוזמו, וכומר שעמד בראש המסיתים לגרש את היהודים בא על עונשו ותומת.

מסיפור זה יש בידינו מספר נוסחים. העתיק ביותר הוא קונטרס ביידיש בן ארבעה דפים. בשערו נאמר: ״איין ואונדרליכע געשיכטע וואס עס האט זיך גיטראפן מיט רבינו אור החיים הקדוש וואס ער האט באוויזן מיט זיין חכמה, און האט מציל גווען כמה נפשות פון אומשולדיגן טויט״. נוסח שני נדפס בספרו של ר׳ אהרן מרקום  ושלישי בידי ר׳ ישראל בן ששון המביא באסופת סיפורים קטנה מספר סיפורים אודות ר׳ חיים בן עטר, תוך כדי הדגשה (בשער הקונטרס) כי הסיפורים לוקטו ׳ממקורות נאמנים׳. שלושת הנוסחים דומים למדי, אך ההבדלים הלשוניים והעניניים מעידים שלפני כל כותב היה מקור אחר. ר׳יא מרקוס, הנוקב בשם העיר בה, התרחש המעשה, שמע את הסיפור — ככל הנראה — לא לפגי 1861, השנה בה עבר לקראקא ונתקרב לחסידות. בן ששון לא הכיר מן הסתם את הקונטרס ביידיש, ולא את תרגומו העברי, אס כזה היה קיים אי־פעם. פעם נוספת נדפס הסיפור בספרו של ר׳ אברהם שטרן״, המעיד כי בילדותו ראה את הסיפור מודפס ביידיש, ומתוך חשש שמא אבד הקונטרס בשנות מלחמת העולם השניה והשואה, גמר בדעתו להדפיסו בספרו. מצד שני מוסר שטרן לקוראיו, כי שמע את הסיפור גם בעל פה, ושהוא החוליה הששית בשרשרת המוסרים. לפי עדותו קיבל את הסיפור מפי ר׳ שמחה גולדברג, אב״ד שברשין. זה שמע אותו מפי ר׳ צדוק הכהן מלובלין שקיבלו מפי ישיש כבן תשעים, אשר שמע אותו מפי ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי [החיד״א], שקיבלו מפי מורו בעל ״אור־החיים״. מסתבר שרשימת המוסרים לא באה אלא להקנות מהימנות למסופר, שכן שטרן עצמו מעיד כי עוד בילדותו היו יהודים שהטילו ספק באמיתותו.

מתוך השוואה בין נוסחו של שטרן לבין הנוסח היידי הקדום מזדקרים הבדלים לא־מהותיים. ייתכן שלפנינו נוסחה שונה, אך מתקבל יותר כי זכרונו של שטרן בגד בו בפרטים מסויימים, בעוד שבפרטים אחרים פעל דמיונו הפורה. אין ספק ששני נוסחי היידיש העם אותו סיפור.

מבחינת הסיווג הספרותי שייך סיפור זה — כקודמו — לספרות השבחים, ספרות המספרת על קדושים ומעשיהם המופלאים. בין יתר כישורי הקדוש מובלטות ראייתו למרחקים, ידיעתו את הנסתרות וכוחו בביטול גזרות רעות מעל היחיד ומעל הציבור. אכן, עניין אחרון זה עומד במרכזו של הסיפור הנדון. הגזירה, שכאן היא עלילת דם, נובעת — כמקובל — מהעלמו של לא־יהודי, וביטויה המעשי היא האשמת היהודים ברציחתו. גילויה של הגוויה, בזכות הצדיק, מביא לחשיפתה של האמת, להזמתם של העדים ולהצלתו של הקיבוץ היהודי, שסכנת גירוש, ואף השמדה פיזית, ריחפו מעל ראשו.

מוטיב מיוחד במינו בסיפור זה הוא מוטיב המראה. בסיפורים שונים מצאנו מראות, אשר מהן משתקפות דמויות מלאכים, שדים, או צדיקים המגלים את העתיד. כן מצויות בסיפורים מראות שלהן תפקיד בתהום האהבה. המראה שבסיפורנו משלבת את רוב האלמנטים האלה, אך יש לזכור שלא באהבה עסקינן, אלא בניאוף המתגלה במראה.