רבי שלמה אבן וירגה – שבט יהודה-השמד השמיני
ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה
הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז.
השמיני
בשנה הד׳ למלך הגדול אלפונשו מספרד קמו בעיר איסיגא ג׳ אנשים, אנשי החמס, והשליכו פגר אחד בבית יהודי והלכו אצל השופטים וצעקו לאמר, כי מצאו נוצרי הרוג בבית איש יהודי. אז בא השופט ואנשיו לבית היהודי ואמר: ירא ה׳ וישפוט, כי אני לא הרגתיו ושונאי בקשו להפילני! ושמו היהודי בבית הסהר, והיה זה ערב פאשקואה די סינסינייאש אשר העברים קורין פסח. ויצא קול בתוך העיר, וקמו בלילה ראשונה לסינסינייאש והרגו מן היהודים כל אשר מצאו, ורבים מהם ברחו לבית השרים ונמלטו, אבל התענו כל ימי חגם, כי אין מדת היהודים לאכול חמץ. ובעיר פאלמה יצא הקול ועשו גם הם כמו שעשו בעיר איסיגא. ומשם שלחו היהודים שלוחים לעיירות הגדולות שישלחו שלוחים לחצר המלך, ומיד באו לחצר שלשה מחשובי היהודים, ושמם: דון אברהם בנבנשט, ודון יוסף הנשיא והר׳ שמואל ן׳ שושין. והמעלילים כאשר ידעו שהיהודים שלחו שלוחים רדפו אחריהם, והיהודים יראו מאד ונחבאו בתוך היער יום אחד, והתובעים הלכו לחצר המלך וצעקו לפניו.
אמר המלך: זה לי ימים שידעתי מחשבותיכם וזיופים שלכם אשר תבקשו להפיל עם עני ודל, וכבר נתגלה בזמני שהכל שקר, ועמו אתם באים היום, ומלך משפט אני ולא אסבול עניינכם, ואין לכם התנצלות אלא סכלות שלכם. ולכו היום ומחר תבואו לפניו, ואראה לעיניכם קלונכם וחרפתכם. הלכו משם התובעים בפחי נפש. וביום הב׳ בבקר הגיעו שלוחי היהודים, ובקש המלך לדעת את שמם, ונכתב בספר, והסכימו שידבר השליח החשוב דון יוסף הנשיא, כי חכם היה בחכמות וידע בטיב הלשונות, והוא התחיל. וכל השרים והמלך שמחו בתבונתו וטענותיו.
אמר המלך: עלז לבי על דבריכם, כי הבאים על דבר אמת יש בהן הנעימות והחן חלק גדול, ודבריכם על דבר אמת שאין בו ספק, אבל מכל מקום אשאל מכם: אם הוחזק אחד אצלכם לאיש נאמן ודובר צדק והגנבה נמצא בידוי אם תאמרו אתם שלא גנב ?
אמרו לו: ומי יוכל להכחיש מראית העין ובידיו הגנבה והם הם עדים כנגדו!
אמר המלך: וישמעו אדניכם, הנה היהודי נמצא בידו ורשותו נוצרי הרוג, ואיך אצילהו מפני שהוחזק לנאמן ושאינו רוצח?
השיבו השלוחים: אדוננו המלך; אין הדבר דומה, האיש שגזל וראוהו עדים או מי שנמצא ברשותו ואפשר שאחרים השליכוהו שם.
השיב המלך: דבריכם אמת, וידעתי באמת שאין על היהודים בזה שום אשם, אבל יש לכם חטאים ממקום אחר, ואלה העמים מחטאתכם ושנאתכם יקומו יום יום עליכם.
אמרו השלוחים: ויגיד לנו מלכנו ונקבל כעבד הנאמן לאדוניו או כבן לאביו.
השיב המלך: נודע לכם כי באתם לארצותינו ערומים ורעבים, והנוצרים קבלו אתכם באהבה, ואתם שלמתם רעה תחת טובה, ובדבר הרבית לקחתם את נחלתם ושורם ובקרם.
ב׳— אם אתם עבדים וגולים למה תלבשו בגדי השרים? וזה להטיל קנאה ושנאה, ואני צויתי במלכותי שלא תלבשו משי, אבל יש לכם התנצלות, שאם לא שמעתם בקול אל — איך תשמעו בקולי? הנה יצאתם ממחיצתכם, ולבי אומר לי שהצרות ישיבו אתכם ולא יועיל לכם, ואם תצאו ממלכותי לא תהיה כצאתכם ממצרים בקול ששון ושמחה, אבל ביללה. ואיני תמה מאד מלכותכם, כי מנהג שלכם להתחיל עשירים ולמות עניים, וכשאתם באים לעולם מזל צומח בראשיכם והולך ויורד עד רגליכם, והנוצרי להפך— המזל מתחיל מרגליו והולך לראשיהם, כשיולד הנוצרי לובש סחבות בראשיתו וילדותו ובבחרותו וזקנותו רקמה.
ג׳— מה אלה הקבוצים שלכם ללכת בשווקים ביום הברית וכיוצא ואתם מלובשים כסגנים, ועיני העמים רואות וכלות, ואתם, חשובי עמכם, לא עמדתם כי אם על כבודכם וצאן אובדות היו עמכם! ד׳— שאם אתם סועדים עם הגוי תדיחו הכוס לפי שנגע, והגוים אומרים: תלונתנו על מלכנו אשר קבל בארצנו מי שלועג עלינו וקורא אותנו טמאים!
הה׳—למה תלמדו את בניכם הניגון? ואתם בכל ימיכם חייבין הבכיה וההספד! כי הכריז עליכם אלהי השמים שאתם רשעים ולכן פזר אתכם, ולא עשה כן לכל גוי.
הו׳ — למה תלמדו את בניכם האיש־גרימה ואין אתם יוצאים למלחמה? אין זה אלא כדי שתוכלו היטב להרוג הנוצרי! ואלו חשבתם בגלותכם ופזורכם והיותכם תמיד בסכנה לא הייתם עומקים בכמו אלה, כל זה יורה אבוד הרגשותכם ואבידת שכלכם, ואם עמי נהגו כן הדין עמהם, כי טבע הממשלה כן חייב, ואתם רואים התפשטות ממשלתם ורצון האל עמהם, וכאשר למדתם הרע לעמי — למה לא למדתם הטוב מהם מישובם והנהגתם ומוסרם? ולא עשיתם כן, אבל למדתם מהם הרע ולמדתם להם הרע מכם! ואל תחשבו דברי דברי איש שונא, שאם אלהיכם ידע מכם בראשונה מדותיכם ואהב אתכם— איך אני אמאס בכם ? לא אמרתי זה כי אם להצילכם מיד שונאיכם!
תשובת השלוחים: שמענו דברי אדוננו המלך, דברי מלך חסד ואב רחמן למדנו, מלכנו, כי לך יאתה, וחסד אם תוכיחנו, ונאמר לתת התנצלות למקצת פשעינו אם יהיה לנו רשיון.
אמר המלך: הלואי שתדעו להשיב, כי לא לאהבת נצוה באתי, ודי לכם כבוד כי בפרטות דברתי עמכם.
אמרו השלוחים: מכל החולאים אשר הזכיר אדוננו עדיין שכח חולי אחר חזק אשר לנו, והוא כי אין מליץ עלינו טובה בלי השקפת קנאה או שגאה, אפילו שהטוב מפורסם לעיניו, ודבר אדוננו וקצפו הלא הוא כמו שהעידו המליציםלרעה. ועל דבר הרבית בימים הקדומים כן היה, ואחר יצא דבר המלך ודתו אין עסק זה בינינו, לבד מג׳ חדשים עד היום אשר הכריחתו בעל כרחינו לתת להם ברבית, כי לא יוכלו לחרוש ולזרוע אם לא יקחו ברבית, וכאשר זכרנו דבר המלך באנו לחצרותיו, ולא מציגו מקום לדבר עמו, ושאל לנו המשנה ואמרנו לו המאורע, ואמר לנו: אין בזה אשמה עליכם, שאם המלך מנע הרבית הלא הוא לתועלת הנוצרים, ואם הם מואסים אותו תועלת אתם נצולים מאשמה, ומכל מקום בתנאי שלא תקחו אלא דבר מועט וקצוב, וכן עשינו.
ועל דבר הגנבה מה נאמר? והנה נדמינו לעכברים שאחד יאכל הגבינה ועל כלם יאמר, ומטבע הבריאה להמצא רעים וטובים, ולנו יטילו האשמה, האם לא ימצא בין הנוצרים מי שלא גנב או גזל? ואף על פי שנמצאו בנוצרים כל המדות החשובות וכל המעלות כבר ראינו בכל יום תולין על הגניבה והגזל, אלא שהממשלה כסות לכמה דברים, כמו שהלבניות באשה כסות לכמה מומין, והגלות להפך, כי הוא המגלה והמראה מום קטן כגרגיר חרדל בכמות כדור השמש. ועל לבוש המשי, מיום שהוכרז לא ימצא איש ממנו שעבר מאמרו, ואנו שלוחי עמך והעשירים שבעמנו, ואין לבוא אל שער המלך כי אם בלבוש יקר, והננו בבגדים שחורים מהנמכרים בזול.
קפץ איש אחד ואמר: והנה הגשים לובשות משי ורקמה ותכשיטי זהב!
השיבו השלוחים: והנה הכרוז לא אמר אלא ששום איש יהודי לא ילבש משי, ולא אמר: ״ולא אשה.״, וחשבנו כי מדרך המלכיות לתת רשות וכבוד לנשים.
אמר המלך: א״כ אתם הולכין כחמור הפחמי, ונשותיכם כפרד האפיפיור, ואינו מן הדין.
ועל הקבוץ אמרו השלוחים: מה נעשה, אדוננו, ודתנו צותנו לגמול חסד, ואומה שפלה כמונו הלואי בהתחבר תתקיים. ועל הניגון וכיוצא, — מי נפש סובלת שלא תתפתה למה שרואה בשכניה, כל שכן הבחורים והנערים אשר לא יספיק כח להכניעם, ואין בהם תבונה להשמר ממה שאינו ראוי.
השיב המלך: יש בדבריכם טענה. ועתה אל תרגזו, ותנוחו בבתיכם, ומחר תבואו, וכמה מאלה קרה אתכם וזרח בחשך אורכם. בבקר באו לפני המלך, ואמר: ראוי לשלוח חוקר יחקור בדבר.
אמרו התובעים: אדוננו המלך! הנה כתב מן השופטים כמה חקרו ודרשו. אמר המשנה: יביאו היהודי ויתייסר בייסורין קשים, והוא יגיד את אשר עשה.
אמרו השלוחים: אם על ידי יסורין יתאמת, ידענו באמת כי היהודי יאמר שהוא הרגו ושאכל את דמו, והיהודים רכי הלבב חלושי המזג ובמעט מצער יכנעו לכל.
אמר המלך: לא תפחדו מזה, ואני נשבעתי בזבח מושיענו שלא לקבל שום אומדנא או הוכחה מאיש יהודי על ידי יסורין, ממה שאירע בהתחלת מלכותי, כי נגנבו ב׳ כפות זהב, והיו נכנסים ויוצאים ב׳ אנשים חשובים, נקראים יהודה אנקווה ושמואל אנקווה, ואמרו כל אנשי החצר, כי היהודים גנבום כדרכם, והכיתי היהודים ביסורין, ומיד הודו שגנבום, ותליתי אותם. אחר ג׳ ימים נמצאו הכפות ביד אחד ממשרתי. וכנראה בחרו במות הפתאומית להנצל מן הארוכה, והיא מכת היסורין.
אמר אחד מיועצי המלך: בימים הקדומים לא היו דנין שום אדם על ידי ייסורין. והביא ספר דברי הימים.
וכעס המלך על שלא הזכירוהו בענין גניבת הכפות, ועל זה אמר המלך: אין מי שיגלה זה כי אם הגבור שבגבורים. אמר השרים: ומי הוא? אמר המלך: אמרו אתם!
אמרו הם: כבר עבר ענין זה בימים הקדומים. יש מי שאמר כי הוא האשה״ כיון שיכלה להכשיל לאדם הראשון ולשלמה עם כל חכמתו. ושאל חכם לאפלטון: מהו הרוב בעולמי האנשים או הנשים? והשיב: כיון שכל האנשים שומעין לנשים — כל העולם הוא נשים! ויש שאמר כי הוא היין אשר הכשיל לנח המציל בזכותו כל העולם. ואחרים אמרו כי הוא המלך, כי אם יאמר לעקור הרים — יעקרו. ויש מי שאמר כי הוא יצר האדם.
אמר המלך: גבורים הם אלה, ויותר מהם הוא הממון. אין קנאה כקנאת המלכים, ואין שנאה כשנאתם, ואין רדיפת הכבוד ברדיפתם, ואין שמחה כמו הנצחון, ועל כל אלה אם יתנו למלך ממון יסלק מלחמתו מעל אויבו. וכן כל הדברים הזרים יתפשרו עם הממון. יכריזו בגלילותי, שמי שיביא שום עדות יתנו לו חמש מאות כפולות וביתו חפשי מחוקי המלוכד״ ותראו כי אז יתגלה ענין זה.
אז יצא מיד כרוז בחצוצרות, וביום השלישי בא נער אחד כבן שמונה עשרה שנה, ואמר: אדוננו המלך! את האלהים אני ירא ואודיע לפניו אשר ידעתי.
אמר המלך: האלהים אפשר שאתה ירא, אבל הממון אתה אוהב, אמור! כי מיד יותן לך שכר הרבה.
אמר: משרת לאדוני הנקרא ג׳ואן דילה וירה אני, ונתקוטט מאד עם היהודי אשר נמצא ההרוג בביתו על ענין נחלה שלקח לו על דבר הרבית זה שנים הרבה, ולילה אחד אמר לי אדוני: אם תהרוג היהודי החזיר הזה אתן לך לבוש משי יקר מאד ועשרים כפולות! אמרתי: נער אנכי לא נסיתי בכיוצא— לך ופגע אתה כי כאיש גבורתו! אחר זה ראיתי שצוה אדוני שיקראו לששה שכניו, וכאשר באו אמר לי שאצא לחוץ. אמרתי: הלא דבר הוא! ושמתי אזני אחורי הדלת ושמעתי לאדוני אומר: אלה היהודים אחר שעשו מה שעשו למושיענו דמם מותר, והמלכים אם ישמרו אותם הם להנאתם מפני המסים! הנה היום נקבר איש נכרי, ובית הקברות סמוך אלינו, נוציאהו ונשליכהו בבית היהודי שכננו, ויקומו העם ואני עמהם נחלק שלל. אמרו השכנים: ואם ימצאו קבר ריקם יודע הדבר! אמר אדוני: יש שם סמוך לקברו אבן גדולה, ונשליכה בקבר במקום המת! והלכו ונתאחדו, ואני ישנתי ולא נודע לי יותר מזה.
שלחו וקראו לג׳ואן דילה וירה, ואמר: אדוני המלך! אין עדות הנער עדות, כי הוא ברע עמי על דבר שבירותו.
אמר המלך: מעתה אין אנו צריכין אל הנער, ילכו ויראו אם ימצא שם אבן ולא פגר, האבן יעיד עליך! הלכו ומצאו כדברי הנער. אמר ג׳ואן: היהודי הוא שהוציא הפגר ושם האבן.
אמר המלך: אי טמאים! ואתם אומרים כי להוציא את דמו הוציאוהו היהודים, אחר שמת האדם כלום יצא ממנו דם?
ובהיותם בדבור זה באו ב׳ אנשים והעידו איך ראוהו בלילה מוליך פגר ולא ידעו מה הוא.
אמר המלך לשרים: הלא אמרתי לכם כי אין גבור כממון, וישתבח האל המגלה האמת!
צוה המלך שיקברו את ג׳ואן דילה וירה עד ראשו ויניחוהו שם עד שימות, ולשכנים שיתלו, והארץ יראה ושקטה.