בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חייםבחזרה לשום מקום

פרק ראשון: מראות, ריחות וצלילים

עוד טרם פרץ עידן השלום לעולמנו נטול השלום והשלווה הייתה מרוקו יחידה בין ארצות הערבים שהתירה ביקורים של יהודים יוצאי חלציה, גם לאחר שהתאזרחו רחמנא ליצלן במדינת היהודים, שחברות הליגה הערבית הצהירו, במלל ובמעשה, על משטמתם אליה. והנה בנחיתתי שם בשנת תשמ׳׳ג(1982- 1983), לראשונה מאז יצאתי ממנה לארץ ישראל כ־30 שנה קודם לכן, הייתי אחוז ריגוש ופלצות בה־בעת. את הריגוש ניתן להבין היות ויצאתי משם כנער פליט, שאופקים נמוכים צרים עליו, חששות גדולים מפני הבאות אופפים אותו ותחושת שחרור שמפעמת בו מהולה באימה מן הבלתי־נודע. ועתה שבתי כמבוגר, בעל בעמיו שכל שחלם וגם יותר מזה יצא אל תחום המעשה. קשה היה למתוח גשר בין שני העולמות שנטשתי ושמצאתי, כי הכול נשתנה וכך גם אנוכי. קשה שבעתיים היה לדמיין את גרם המעלות שבו העפלתי משפל ילדותי, שהוציאני מביתי לנדודי, עד להצלחות אליהן הגעתי – אני היהודי הפליט וחסר המנוח שבשנות עיצובו וצמיחתו מנערות לבגרות היה רחוק עד כאב מבית אביו. אשר לפלצות, כי לא יכולתי לדלג על פני התהום הפעורה בין העולם היהודי התוסס והחי בן 250 אלפי נפשות של יהודים, 30 אלף מהם בעיר פאס לבדה, שרוב מניינם הצטופף בעוני ובמחסור, בחולי ובפחד במלח המעופש, העולם היהודי שהותרתי ביציאתי, לבין המיעוט הזעיר שנשתייר מבני עמנו בעת ביקורי בארץ הזרה והקרובה כל כך ללבי ולעולמי הרגשי. עמדתי על ספו של היכל ילדותי שחרב, כמו שנעים זמירותינו ח״נ ביאליק ניצב בפתחו של בית המדרש וקונן על חורבנו; עמדתי וחשתי בכל נימי נפשי וראיתי בכל עיני רוחי את החציר במסילותיו ואת שביליו שדשאו, את אבלה של כל פינהואת בכייתה של כל זווית, כאבלים אילמים חרש יתאבלו. אלא שבמקום שתהה ביאליק האם לבכות את חורבנו האישי או את חורבן בית המדרש שעה שאבד נצחו מה׳ וכל עולמו התפורר – באתי אני עם הרגשת ניצחון על בנייתי מחדש במכורתי החדשה־הישנה.

הייתי בקבוצה של מחפשי שורשים, שלא חלקנו בינינו לא קרבה ולא רעות לבד מזימוננו יחד למערבולת של רגשות ולסערת רוחות שבהן שימשנו איש לרעהו קיר תהודה לרשמים שעלו על גדותיהם. תהליך זה ניכר עוד על סיפונה של המעבורת שהובילה אותנו מחוף ספרד, מנמל אלחסיראם, אל העיר טנג׳יר, עיר ואם ליהודים בימי תפארתה. נמל אלחסיראס, ועמו ועידת 1906 שפתחה את שערי המדינה להשפעת צרפת – תחילה בנועם של הסכמים בין־לאומיים ואחר כך בזרוע נטויה ובמורא גדול של כיבוש צבאי – הלך ונמוג מאחורינו בערפילי הבוקר. רק באימוץ עיניים, שסוככנו בידינו מפני החמה העולה, יכולנו לדמיין את קווי מתארו. סלע גיברלטר השגיא, שיבוש של ג׳בל טאריק (ההר ששמו קשור בכובש המאורי המהולל שפרש את שלטון האסלאם מעבר למצרים אל תוך איבריה הנוצרית במאה השמינית לספירתם), ניצב כאות אזהרה למה שהיה ולמה שיהיה. עוד כשטיילנו על החוף הספרדי מסביר הפנים ערב העלייה למעבורת, טפחה על פנינו תזכורת לימים יבואו: נערים מרוקניים שירדו לחוף בגלוי או בהסתר ועתה פרשו את מרכולתם בערב קיצי חמים, קידמו את פנינו בחיבה ובמאור פנים. כשפתחנו עמם בשיחה בלשונם, גם הזמינו אותנו לכוס תה מרוקני מסוכר, מהביל וריחני, שיהפוך מעתה ללחם חוקנו ולסמל החזרה לשורשים שעה־שעה בכל הימים הבאים. כאשר שאלנו אותם למעשיהם במקום ועל אורח הסתגלותם לעולמם החדש, הם הטעימו בהדגשה ובתמיהה כי אדרבה, על המקומיים להסתגל אליהם, כי אנדלוסיה הייתה מתמיד ערבית ומוסלמית, וממילא זורם דם ערבי בעורקיהם של האנדלוסים דהיום. זכרתי כי ימים אחדים קודם לכן, בדרכי מפריז לספרד, צדו עיני כותרת באחד מעיתוני צרפת מפי ראש ממשלה לשעבר (שהרי ראש ממשלה מכהן לא יהין להעלות כדבר הזה על דל שפתיו) כי ״הסכנה באה מדרום״. הידיעה ההיא ניסתה, מן הסתם לשווא, להתריע בפני הצרפתים כי בצפון אפריקה החופשית משלטונה של פריז מלמדים תינוקות כי על הערבים לנקום על מפלתם מידי שַרל מרטֶל (732 לספירה) ששיבשה את התקדמותם ללב אירופה. אך אפילו ראש הממשלה ההוא לא שיער כי בתוך דוראחד יחלו הערבים לדחוק את האירופים בתוך ביתם לאחר שדור קודם לכן גלגלו אותם החוצה מארצות כיבושיהם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

פברואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
רשימת הנושאים באתר