ההתנקשות במשוררת היהודייה עצמאא בנת מרואן

פעמים 132 קיץ תשע"ב

יערה פ ר ל מ ן

ההתנקשות במשוררת היהודייה

עצמאא בנת מרואן

תמיכת שבטי אלמדינה במחמד

בידיעה על ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן הוזכרו מספר קבוצות שבטיות שחיו באלמדינה. אוס וחַ׳זְרַג׳ היו שני השבטים הערביים העיקריים באלמדינה והם נודעו בתור האנצאר. האנצאר (מילולית: העוזרים) היו תומכיו של הנביא באלמדינה, בעוד שהמהאג׳רון (מילולית: המהגרים) היו בני שבטו שליוו אותו ממכה. המעבר של מחמד בשנת 622 לסה״נ ממכה לאלמדינה, שבה שהה בעשר השנים האחרונות של חייו, מכונה ההגירה(מילולית: הגירה), ואירוע זה ציין את תחילת ספירת השנים האסלאמית. שבט אוס ושבט ח׳זרג׳ באלמדינה התחלקו לכמה ענפים. שבט אוס כלל את אלנַבית, עמרו בן עַוְף וכמה קבוצות שכונו יחד אוס אללה, ושבט ח׳זרג׳ כלל את אלנג׳אר, אלחארית׳, עוף, סאעִדה וגֻ׳שם. אוס אללה, אשר נקראו לפני האסלאם אוס מַנַאת, כללו את ואקף, ח׳טמה, ואא׳ל ואמיה בן זַיִד. בניגוד לח׳זרג׳ ולקבוצת אלנבית שבאוס, אשר התאסלמו עם בוא הנביא לאלמדינה, אוס אללה היו האחרונים מן האנצאר להתאסלם.

קיימות מספר ידיעות על ההתאסלמות המאוחרת של אוס אללה. ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ מאת אבן השאם סופר כי בנו אמיה בן זיד, ח׳טמה, ואא׳ל וואקף לא התאסלמו בתקופת קרב בדר, קרב אֻחֻד (3 להגירה 625 לסה״נ) וקרב ח׳נדק (5 להגירה 627 לסה״נ», כלומר לפחות חמש שנים לאחר ההגירה. אבו קיס בן אלאסלת, אחד ממנהיגי אוס אללה, הוא אשר מנע מהם להתאסלם. על פי ידיעה דומה במקור אחר, כאשר בא הנביא לאלמדינה, התאסלמו כל שבט ח׳זרג׳ וקבוצות מאוס, אך ואא׳ל, בנו ח׳טמה, ואקף ואמיה בן זיד מאוס אללה לא עשו כן. בידיעה נוספת סופר שאחרי קרב בדר וקרב אחד לא התאסלם איש מאוס אללה פרט לארבעה מבנו ח׳טמה, ובהם עמיר בן עדי.

להתאסלמות המאוחרת של אוס אללה היו תוצאות בכמה מישורים. קבוצות רבות של שבט זה ישבו בדרום־מזרח אלמדינה, ועל כן בחמש השנים הראשונות שלאחר ההגירה נותר אזור זה מחוץ לתחום השפעתו של הנביא

נוסף על כך לקדימות(מאבקה) באסלאם וכן לעזרה לנביא במלחמותיו נודעה חשיבות רבה בהיסטוריוגרפיה האסלאמית, והקבוצות של אוס אללה לא זכו ליוקרה של מי שסייעו לנביא בראשית צעדיו. ההתאסלמות המאוחרת של אוס אללה חשובה גם להבנת רקע ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן.

תיאור ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן

לפי המסופר ב׳ספר הפשיטות׳(כתאב אלמַגַאזי) מאת אלוַאקדי(מת 207 להגירה 822 לסה״נ), ספר העוסק בפשיטות הנביא בתקופה שבה היה באלמדינה, עצמאא בנת מרואן מבנו אמיה בן זיד הייתה נשואה ליזיד בן זיר מבנו ח׳טמה מאוס אללה. עמיר בן עדי בן ח׳רשה בן אמיה, המתנקש, היה שייך גם הוא לבנו ח׳טמה. עצמאא בנת מרואן פגעה בנביא והסיתה נגדו בבתי שיר בוטים שחיברה. בבתי שיר אלה קיללה את שבט ח׳זרג׳ כולו ומספר קבוצות בשבט אום. היא כינתה את הנביא איש זר וגינתה את הקבוצות שהלכו בעקבותיו אף על פי שהוא אינו שייך אליהן. בבית שיר אשר צונזר ב׳ספר הפשיטות׳ אך קיים למשל ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ מאת אבן השאם, קראה עצמאא במפורש לפגוע במחמד.

כאשר נודע לעמיר בן עדי דבר בתי השיר הפוגעניים של עצמאא, הוא נשבע שאם אללה ישיב את מחמד בשלום מקרב בדר לאלמדינה, הוא יהרוג אותה. כששב מחמד מקרב בדר, קיים עמיר את הבטחתו וניגש באישון לילה לביתה של עצמאא. עצמאא הייתה אז בביתה עם ילדיה הישנים והיניקה את אחד מהם. עמיר, שהיה עיוור, מישש אותה ושם לב לילד. הוא הרחיק את בנה של עצמאא ממנה, ודקר אותה בחרבו עד אשר זו יצאה מגבה.

למחרת בבוקר פגש עמיר את הנביא בשעת התפילה. הנביא שאל אותו: ׳האם הרגת את בנת מרואן?׳. עמיר ענה בחיוב, וחשש שבמעשה זה פעל כנגד רצונו של הנביא. אך הנביא אמר: ׳אפילו שתי עזים לא יתנגחו בגללה׳(כלומר ההרג שלה לא יגרור תגובה כלשהי מצד בני משפחתה). לאחר מכן פנה הנביא אל האנשים שסביבו ואמר שאם ברצונם לראות אדם שעזר לאללה ולשליחו, עליהם להסתכל על עמיר בן עדי. עמר בן אלח׳טאב אמר: ׳הביטו על העיוור הזה אשר ציית לאללה׳, והנביא תיקן אותו: ׳אל תאמר העיוור, הרי הוא הפיקח [אלבציר]!׳.

כאשר שב עמיר לשבטו הוא פגש את בניה של עצמאא בזמן שקברו אותה, והם שאלוהו אם הוא זה אשר הרג את אמם. עמיר השיב: יכן, חִרשו נגדי מזימות כולכם ואל תגרמו לי לחכות. אני נשבע בזה אשר נפשי בידו [כלומר באללה], לו אמרתם כולכם את מה שהיא אמרה, הייתי מכה אתכם בחרבי עד שאמות או עד שאהרוג אתכם׳. ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ מאת אבן השאם סופר שמאז מעשה זה של עמיר בן עדי התפשט האסלאם בקרב בנו ח׳טמה. עמיר בן עדי היה מראשוני המתאסלמים של בנו ח׳טמה, אך לאחר ההתנקשות בעצמאא, משהתבררו להם עצמתו וגדולתו של האסלאם, התאסלמו אנשים נוספים משבט זה.

בתי השיר של עצמאא וחסאן בן ת'אבת

הידיעה על ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן ובמיוחד בתי השיר שנכללו בה משקפים את המצב הפוליטי באלמדינה בשנת 2 להגירה. עצמאא גינתה כאמור בבתי השיר שלה את מחמד ותומכיו, ואילו חסאן בן ת׳אבת שיבח בבתי השיר שלו את עמיר על ההתנקשות וגינה קבוצות בתוך אוס אללה אשר אליהן השתייכה עצמאא.

אלו בתי השיר של עצמאא בנת מרואן:

לעזאזל עם בנו מאלִךּ ואלנבית / ועוף, ולעזאזל עם בנו ח׳זרג׳

 צייתתם לזר [למחמד] אשר אינו שייך לכם ואף / אינו שייך למֻראד ולא

למדְ'חג׳

אתם מייחלים לו לאחר מות המנהיגים / כפי שמייחלים למרק שבושל כהלכה

האם אין בנמצא אדם מלא בוז שיארוב לשעת כושר / ויקטע את תקוות המייחל [למחמד]?

הערת המחבר : מראד ומד'חג' הם שני שבטים מתימן. עצמאא ציינה שבטים אלה מפני שגם אוס וח'זרג' מוצאם מן הדרום. בכך הדגישה שמחמד אינו שייך לא רק אל אוס או ח'זרג' אלא גם לא לשבטים הדרמיים. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

פברואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
רשימת הנושאים באתר