الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

מצרים חשה מאוימת ב״פלישה מינית״ מסוג מיוחד במינו לאחר שהזמרת הטרנס־סקסואלית הישראלית דנה אינטרנשיונל זכתה במקום הראשון באירוויזיון. היא הקליטה שירים בלשון הערבית, והללו התחבבו על צעירים מצרים רבים. ״ישראל מנסה להרוס אותנו בכל האמצעים״, הזהיר אחד מעיתוני מצרים. ״האם היא תצליח, או שצעירינו יוכיחו שהם מצרים אמיתיים?״

כצעד מנע הופיע ספר שתיאר את הפופולריות של הזמרת בהצלחת ״קונספירציה של יהודים ובונים חופשיים״: דנה מקדמת את חופש הפרט לאושר ולעונג חושני, ערכים שהבונים החופשיים והיהודים המציאו כדי להרוס את החברה. כאמצעי זהירות נוסף, מעשי יותר, נאסר למכור במצרים קלטות של דנה אינטרנשיונל, והמשטרה הגבירה את פשיטותיה על חנויות מוזיקה כדי לאכוף איסור זה.

צעדי מנע כגון אלה מלמדים על כוח המשיכה שיש לנורמות מיניות מתירניות יחסית על צעירי מצרים. אפשרויות הביטוי המיני של אלו חסומות משני כיוונים. ענישה חמורה מוטלת, ברוח השריעה, על קיום יחסי מין לפני הנישואים – ומנגד, הנישואים עצמם אינם פתרון קל להשגה. הקוד החברתי קובע שגברים רשאים להינשא – עניין יקר בפני עצמו – רק אם יש להם אמצעים כלכליים לקיים משק בית. מצרים רבים, בוגרי תיכון ואף אוניברסיטה, יכולים רק לחלום על כך.

שוב אנו רואים עד מה חשוב התפקיד שהמנגנון הפסיכולוגי של ההשלכה ממלא במנטליות האנטישמית. היחיד מתחמק מעימות עם תשוקותיו המיניות והחושניות באמצעות ייחוסן לאחרים. הוא משליך אותן על ישראל, וסובר שאם תחרב ישראל תחרבנה איתה גם הן.

ההכחשה העצמית המינית, העומדת בבסיס ההשלכה הזו, נובעת מ״החרדה הדתית״, כמינוחו של וילהלם רייך, שהאיסלאמיזם מעורר בשיטתיות. ובכך אנחנו חוזרים לשאלתנו הראשונה: מדוע האיסלאמיזם ממשיך להיות דומיננטי במצרים גם היום?

שכן בזאת, לפחות, אין ספק: מצרים, שבה יצרו אל־בנא והאחים המוסלמים את הטיפוס הראשון של הג׳יהאד המודרני, נותרה עד היום מרכזו של האיסלאמיזם הסוני. אמנם נכון שבשנים שלאחר ההתנקשות הכושלת בנאצר(1967-1954) ובאלו שלאחר ההתנקשות בסאדאת שצלחה (1984-1981) נאלצו פעיליו להתנהל במחתרת או בין כותלי הכלא. אולם בכל יתר השנים שממלחמת העולם השנייה ואילך התקדם האיסלאמיזם המצרי בהתמדה, אידאולוגית ופוליטית.

האם ההמונים המרוששים נדחפו אל זרועות האיסלאמיסטים בשל מצבם החומרי? הקשר בין עוני לאיסלאמיזם מורכב, וכיוון הסיבתיות שבו הפוך מהמקובל לחשוב: הרדיקליזציה של האיסלאם אינה, בדרך כלל, פרי העוני והעדר ההזדמנויות, אלא היא הגורם להם.

האיסלאמיסטים רואים בהשתהוויה ובמגע הראש בעפר הארץ אות לרוחניות, ואילו את השאיפה להתפתחות אישית, לשגשוג ולעושר הם מוקיעים. בעיניהם אלו הן זוטות חסרות חשיבות. האיסלאמיזם מבקש את המעטת ה״עצמי״ ואת מחיקתן של אפשרויות להתפתחות אישית.

במקביל, תת־פיתוח כלכלי־חברתי מעודד את הנטייה לאיסלאם רדיקלי, שכן אפילו העני שבעניים יכול למצוא בקוראן נחמה בדמות שליטה על האישה ורשות להשתתף בטיהור דתי. התת־פיתוח של אזורים שלמים בעולם, המוביל להתפוררות של מדינות ולהתמוטטות מערכות ציבוריות של חינוך ובריאות, מספק לאיסלאמיזם עוד ועוד כרי מרעה. מבחינה זו יש קשר בין הצלחת האיסלאמיזם ובין הקפיטליזם, כל עוד האחרון יוצר עוני באזורים רבים בעולם. אולם לא פחות מכך, תת־פיתוח נוצר גם מסדרי עדיפות פוליטיים תמוהים. כך למשל בפקיסטן. כיוון שמדינה זו מעדיפה לתעל את תקציבה הזעום לפיתוח ״הפצצה האיסלאמית״ ולא לחינוך ציבורי, ממהרים קנאים מוסלמים הזוכים למימון סעודי למלא את החלל הריק. הללו הקימו אלפי בתי ספר ללימודי קוראן, המציעים לתלמידים הצעירים מזון וקורת גג.