סוד הפמוט-צאצאי אנו.ספ- ופורט-ב. כרמי

בתיה כרמי

סוד הפמוטסוד הפמוט - בתיה כרמי

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית. 

תקוותנו נשגבת ופשוטה

 שרו צאצאי האנוסים בבלמונטה 

כ-60 איש, כולם בני משפחה אחת, התאספו בביתו של אביהם הזקן.

האורחים הזרים נתבקשו לעזוב את הבית. הוסבר להם, שהמשפחה עומדת לערוך טקס, בו אסור לאדם זר להיות נוכח. רק לאחר הפצרות רבות ולאחר שבן המשפחה, בדק את דרכוניהם של האורחים, כדי לוודא שאכן הם יהודים מישראל, הותר להם להישאר. האורחים היו שני הח״כים, שיצאו בעקבות האנוסים, ביוזמת שר הקליטה אהרון אוזן ועם עידוד הרבנים הראשיים לישראל. היו אלה ח׳כ הרב מנחם הכהן, חכי אהרון נחמיאס ודומינגוס, עיתונאי פורטוגזי, אף הוא מהג׳ודיאוס, שהתלווה אליהם.

המקום – ביתם של צאצאי האנוסים בבלמונטה אשר בפורטוגל. החג אותו עמדה המשפחה לחגוג – חג ״הפסקואה״ (פסח בפורטוגזית).

התאריך – 24 באפריל 1983.

היה זה ב-י״ד באייר, חודש לאחר פסח שלנו, כלומר, ערב ״פסח שני״. מכיוון שהם חוגגים את הפסח, בתאריך שנקבע לפי ספירת 13 חודשי ירח, עשוי לצאת, שפסח שלהם, יחול אפילו חודש, אחרי פסח לפי ספירתנו.

על הפגישה עם הג׳ודיאוס ועל הטקס שנערך, שמענו מהרב מנחם הכהן.

כשהבית היה מלא באנשים, עברו כל בני המשפחה, לחדר השני, שם עמד שולחן מכוסה במפה.

היה זה בשעת שקיעת השמש. כשכולם עמדו מסביב לשולחן, ביקשה בת המשפחה שיפסיקו את הרעש, כדי שיוכלו להתחיל בטקס והזקנה הרימה את המפה.

על השולחן, התגלתה קופסה ובה חתיכות בצק מפוחמות, לידה צלחת ובה עלי חסה וירק נוסף. הזקנה הסבירה, שזהו טקס הפרשת המעשר מהבצק. את חתיכות הבצק הם שמרו במשך שנים אחדות.

הבת החזיקה את קופסת הבצק בידה האחת ובשנייה כיסתה אחת מעיניה. עמדה מול החלון הפתוח, כשהיא פונה לצד מזרח, נענעה את הקופסה, בירכה בפורטוגזית, ברכות הנקראות – קאנטיקה דה פאסקואה ־ שירת הפסח, ונשקה לבצק שבקופסה. היא חזרה על כך שלוש פעמים.

אחר כך, עברה הקופסה מיד ליד וכולם אמרו – ״סקורדוטוזה״ ומלים שבתרגום לעברית – זהו הלחם שאכלו אבותינו בצאתם ממצרים בדרכם אל הארץ המובטחת.

הטקס הבא, כדוגמת הטקס הקודם, נערך עם צלחת הירק. כל אחד מהנוכחים קיבל חתיכות ירק. על הירק הם אמרו – ירק זה אכלו אבותינו בצאתם ממצרים, בדרכם אל הארץ המובטחת.

מתברר, שאצל הג׳ודיאוס, הבנות הן החזניות והן מנהלות את הטקס ובני המשפחה, חוזרים אחריהן על הברכות והתפילות. זאת, משום שהנשים הן המעבירות את המסורת לילדיהן. אולי משום כך, הן גם מברכות ״ברוך שעשני אשה״.

בקצה החדר, הייתה דלת ומאחוריה, כוך נסתר. הזקנה פתחה את דלת הכוך, והדליקה בתוכו שתי פתילות בשמן זית, שלצידם היו מונחים ענפים ומיד סגרה את הדלת.

הם הסבירו שסוגרים את הדלת, כדי שהשכנים הנוצרים לא יראו את הנרות.

שוב ניסו לבקש מאתנו שנלך, כי הם עומדים לאכול את סעודת־החג ואסור לאיש זר להצטרף אליהם.

אותו טקס, התנהל גם בבתי-אב אחרים בעיר, אליהם הגיעו כל בני המשפחה.

בהמשך שהותנו שם, כבר ידעו שאנחנו יהודים מישראל וקראו לעברנו ־ שבת-שלום, או – אנחנו ג׳ודיאוס. הסתבר שהם מברכים בברכת שבת-שלום, בכל הזדמנות חגיגית ולא רק בשבת. באחת החצרות, כיבדה אותנו אשה, במצות דמויות פיתות קטנות, מתוך קערה גדולה. היא עטפה את המצות במפית ורמזה לנו להחביאן בכיס, כשהיא מורה על פיה, לאות שתיקה. גם אשה זו הדליקה נרות בכוך, שעליו כיסה וילון. גם שם חשדו בדומינגוס העיתונאי והתעורר ויכוח.

חילקתי לילדים כיפות שהבאתי מהארץ ונאלצתי להבטיח למי שלא קיבל, שאשלח להם כיפות נוספות כשאחזור לישראל.

מנהגים נוספים ממנהגי הג׳ודיאוס – האב הוא המגלה לילדיו את סוד מוצאם היהודי ומשביע אותם, שלא לגלות את הסוד. דומינגוס סיפר לנו, שגם הוא נשבע כך ולכן, רק לאחר היתר מאביו, סיפר לנו על מנהגי הפסח שלהם. הם שוחטים כבש ואוכלים אותו צלוי בפסח, אך מקפידים שלא לאוכלו על הדם. התברר שהם יודעים על תענית אסתר, אבל לא על פורים. ביום כיפור הם צמים ומתפללים. הזקנים אינם אוכלים חזיר.

בעבר, הלכו לכנסייה לעתים תכופות, כדי ששכניהם הנוצרים יראו, עד כמה הם נוצרים טובים. היום הם הולכים לכנסייה לעתים רחוקות.

הם נישאים בינם לבין עצמם, כשאת טקסי החתונות, הם עורכים עדיין בכנסייה, אבל אחר כך, עורכים טקס משפחתי נוסף, שהוא המחייב והחשוב, בנוכחות עשרה אנשים. כמו המניין שלנו. כמעט ואין גירושין אצל הג׳ודיאוס ואת מתיהם הם קוברים בבית הקברות הנוצרי, אולם ללא סימן הצלב.

המארחים, הסכימו לשיר בפנינו משיריהם. הם שרו על־עשרת הדיברות, על מרים הנביאה ושיר תקווה האומר ־ תקוותנו עוד לא אבדה, תקוותנו נשגבת ופשוטה לשוב לארץ אבותינו, ארצו של דוד המלך.

ביום האחרון לביקורנו בבלמונטה, מוסיף ומספר מר אהרון נחמיאס, נכנסנו לאחד הבתים.

בחוץ ירד שלג ובפנים מצאנו זקן יושב ומתחמם ליד מדורת עצים. ישבנו לידו וניסינו לעודד אותו, לספר לנו עוד על מנהגיהם, אבל האיש לא הגיב.

והנה לפתע, אמר הרב מנחם הכהן – שמע ישראל… הזקן התרומם, כאילו משהו התחולל בו וקרא – את זה שמעתי פעם מהסבא שלי, כשהייתי ילד.

בערב, כשעמדנו לצאת לליסבון, באו להיפרד מאתנו, כל הנקראים יהודים.

הם עמדו בשורה עורפית וביקשו את ברכתו של הרב. הרב מנחם הכהן, בירך כל אחד וכל אחת בנפרד בשמם. הברכה נמשכה כשעה וחצי.

חזרנו לארץ. לאחר כארבעה חודשים, הגיעה קבוצה של 23 מאנשי בלמונטה. לקחנו אותם לכותל המערבי ואירחנו אותם בצפת. הם ביקשו לחזור ולהישאר בארץ.

אמרנו להם שזאת ארצם, אבל הם צריכים לדעת שהם חייבים בגיור.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

פברואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
רשימת הנושאים באתר