נהגו העם מנהגי יהודי מרוקו-רבי דוד עובדיה זצוק"ל
רבי דוד עובדיה
כ. נהגו שלא לענות אמן או אמת באמצע ברכה הראשונה של ההפטרה אחרי הנאמרים באמת רק בתשלום הברכה דהכל ברכה אחת וכדעת מהריט״ץ הבי״ד החיד״א ז״ל בספרו קשר גודל סי׳ ט׳ אות כ״ו.
כא. בשבת היינו נוהגים לומר אין כאלקינו קודם עלינו לשבה לפי שאין מתפללין שמונה עשרה בשבת ולכן להשלים החסרון אנו אומרים ד׳ פעמים אין כאלקינו וכו׳ נודה וכו׳ מי וכו׳ ר״ת אמן וכן ד׳ ברוך וכו׳ וד׳ אתה הוא וכו׳ וי״ב פעמים אמן עם שבע ברכות שבתפלה לעומת י״ט של חול ועולים לאדם לתשלום המאה ברכות עכ׳׳ל בעל חמדת ימים חלק שבת פי״ג דק״ב ע״ב וכ״כ הרב שבולי הלקט.
כב. בסעודת שבת לפעמים מפסיקין הרבה בין הקידוש לסעודה ועיין בספר גינת ורדים או״ח כלל ג׳ סי׳ ך׳ שאין לחוש. בפרט לפי מ׳׳ש הזכו״ל ח״א אות ק7 שכתב משם הרב מעם לועז בפרשת יתרו דרביעית יין של קידוש אם שותהו כולו המקדש מהני לכל הקהל וחשיב במקום סעודה אפילו לדידהו דלא שתו כלום יעו׳׳ש.
כג. הפטרות:
בפרשת שמות מפטירין דברי ירמיהו ירמיה סי׳ א׳.
בפרשת ויצא מפטירין ועמי תלואים הושע סי׳ י״א פסוק ז׳ וממשיכיו סי׳ י״ב וסי׳ י״ג עד סוף פסוק ה׳ אני ידעתך במדבר בארץ תלאובות.
פרשת אחרי מות אם מחוברת עם פרשת קדושים, במקום ואתה בן אדם התשפוט, אומרים ויהי דבר ה׳ אלי לאמר בן אדם דבר את זקני ישראל ואמרת אליהם… הלדרש אותי אתם באים, יחזקאל סי׳ כ׳
פרשת אחרי מות והשנה מעוברת אומרים התשפוט באחרי מות והלדרוש בפרשת קדושים.
כשחל ר״ח בשבת אומרים השמים כסאי, ואם חל ר״ת ביום א׳ אומרים ויאמר לו יהונתן מחר חדש. ואם חל ר״ח ביום שב״ק וביום א׳ אומרים כה אמר וכו׳ השמים כסאי ואח״ך פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטרת ויאמר לו יהונתן מתר חדש. אם חל ר״ח בשבתות תלתא דפורענותא ושבעה נדחמתא אין מפטירין הפטרת שבת ור״ח אלא ההפטרה השייכת לאותו שבת. שמעו בר״ח אב, או עניה סוערה בר״ח . : .:: אלול, כדעת מדן באו״ח סי׳ תכ״ה ס״א, ואח״ך אומרים פסוק ראשון ופסוק אחרון של הפטרת השמים כסאי, ואם חל ר״ח שני ימים יום שב״ק ויום א׳ אומרים גם פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטרת מחר חדש עיין כף החיים שם סק״י וסקי״א ובספר נתיבי עם בסי תקנ״ט, ועיין לדוד אמת סי כ״א אות כ״ג.
כד. היו נוהגים להגיד הבדלה בבית הכנסת, וזה להוציא רק מי שאינו בקי סמ״ע בח״מ סי׳ רצ״א, והמג״א בא״ח סי׳ רצ״ו סק״ט כתב עליו דלא ידע למה, והא״ר סי׳ רנ״ז סקט״ו כתב דהמס״ע ס״ל דהש״ץ אינו מוציא אלא מי שאינו בקי.
כה. בפרשת שקלים קורין פסוק ראשון ואחרון מהפטרת מחר חדש אף שמדלגין מנביא אל נביא עיי׳ שוע׳ או״ח סי׳ קמ״ד.
ראש חודש
א. אנשי מעשה היו נוהגים להתענות בכל ערב ר״ח וקוראים לתענית זה כפור קטן ע״פ.מ״ש המ״א סי׳ תי׳׳ז, והפר״ח כתב אנשי מעשה מתענין ומתפללין מנחה וקורין בצבור ויחל וכ״ה מנהג פראג עיין בספר עולת שמואל סי׳ ס״א מה שהאריך במנחה זה, ועיין בס' חמדת ימים ר״ח פ״ד והכפ״ה או״ח סי׳ תי״ז, וסדר הצום הזה ותפלותיו נדפסו בעיר גירבא ע״י ידידי הרב שמואל בן הדוש הי׳׳ו, בשם כפור קטן.
ב. בענין חשבון התקופות, דמר שמואל ורב אדא הרב ״לפי ספרי״ כתב שבהיותו בעי״ת ארג׳יל אמרו לו היודעים שבין חזרת השמש לתקופה י״ז יום בדיוק וזה משנוי המקומות ומר שמואל שעשה התקופות עשה אותם לחשבון שם המקום שהיה דר בו, ורב אדא ג״כ עשה לחשבון מקומו ולא פליגי במציאות, וסיים וכתב ואם כן בדידן דידעינן שכבר עברה התקופה בי״ג בתמוז (יע״ש שכתב שבשנת התר״ם הזרת השמש היתד. י״ג בתמוז) ומה לנו לשמור ב״ח בתמוז ויותר מזה אני רואה דבר מבהיל הרעיון שאנחנו הדרים במתא ספרו יע״א והדרים במתא פאס יע״א כל אחד כבש לו חשבון אחד. עכ׳׳ל וע״ע בספר יוסף אומץ בסי׳ מ״ב בענין שעות התקופה אם שעות שוות, או זמניות. והמנהג היה להכריז בצבור על יום ושעת התקופה.
ג. לא היינו נוהגים לענות אמן ביעלה ויבוא בפסקות זכרנו ה׳ בו לטובה, ופקדנו בו לברכה, עיין עולת שבת ריש סי׳ תכ״ב שלא להפסיק ביניהם בעניית אמן, וכ״כ השכנה״ג בשם הרב תול׳׳יע ז״ל.
ד. לא היו מברכין על לבנה רק אחרי שעברו עליה ז׳ ימים כפסק מרן בסי׳ תכ״ו ס״ד, ובספר בית דוד סי׳ קלב להגאון חיד״א ז״ל כתב שטועים הם המברכין היפר מפסק מרן והמורים כן הולכים חושך ולא אור. עיי׳ בספר השמים החדשים דף ז׳ ע׳׳ב.
ה. בר״ח מברכין על ההלל בצבור— לקרוא את ההלל — ולבסוף יהללוך כדעת הי״א קמא שהביא מרן בסימן תכ״ב ס״ב. דאמנהגא מברכינן כדעת ר״ת בתוס׳ תענית כ״ח ע״ב, (ובמס׳ סוכה דמ״ד) וכמו שמברכין על יו״ט ב׳, ועיין בספר פחד יצחק ערך מנהג שכתב דדוקא בערבה שהיא חבטה בעלמא לא מברכין, אבל גבי הלל בר״ח שיש בו קלוסו של הקב״ה מברכינן יע׳׳ש. שוב ראיתי שכ״כ בפירוש הר׳׳ן ז״ל בפרק לולב וערבה דמברכין על הלל בר״ח, וע״ש ברבינו הטור ורבעו הב״י. וכן הוא מנהג עיר ג׳ירבא עי׳ ברית כהונה או״ח אות ר׳ ס״ה וכשגומרין ההלל מברכין לגמור, ובדילוג לקרוא. והוא סימן להודיע לקהל אימתי גומרין ואימתי מדלגין, וכן הוא מנהג כל בתי כנסיות של עיר פירארא עיי׳ פחד יצחק ערך הלל. הפסוקים בהלל לפגי מן המצר הודו וגו׳ יאמר נא וגו׳ הש״ץ קורא כל פסוק והקהל חוזרין אחריו כמו שכ״כ רבינו הטור בסימן תכ״ב ובפסוקים של ברוך הבא וגו׳ לא היו כופלין רק הפסוקים אלי אתה והודו כמנהג ספרד עיין כפ״ה או״ח סי׳ תכ״ב אות מ״ג בשם רבינו הטור ועיי׳ בשו״ת הריב״ש סי׳ ע״ב שב* וז״ל ובספר אורח חיים כתוב שבאשכנז נהגו לכפול ברוך הבא וכן פסוק אל ה׳ ויאר לנו, ובספרד כופלין אלי אתה ואודך והודו עכ״ל.
ו. ביום ר״ח היינו אומרים לפגי ה׳ מלך לדוד ברכי נפשי, מזמור ק״ג. מנהג זה היה טוב להזכיר לצבור יום ר״ח כמנהג אחינו האשכנזים לפרסם ר״ח בפסוקים ובראשי חדשיכם, ולא היה ידוע איזה רמז לר״ח במזמור זה וראיתי בספר שערי תפלה דכ״ב שכתב שלא נתבארה קריאתו בפוסקים (למי שנוהגים לאומרו בכל יום כמנהג טראבלוס יע״ש, וגם לפי כתבי רבינו האר״י שאין לאומרו, שוב ראיתי בפירוש המלבי׳׳ם ז׳׳ל על הפסוק במזמור זה ברכו ה׳ כל צבאיו משרתיו עושי רצונו וז״ל עולם הגלגלים וצבא המערכת וכו׳ והם עושי רצונו לא ימתינו על דבור מיוחד כי הרצון הקודם שרצה בעת הבריאה שאז קבע חקיהם ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור וכו׳ עכ״ל והוא נוסח של ברכת הלבנה חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ואפשר שמפני זה קבעו מזמור זה ליום ר״ח, שוב ראיתי להרב כף החיים בסי׳ תכ״ב אות ב׳ שהביא משם רו׳׳ח אות א׳ שהאומר ברכי נפשי קודם עריית ובתוך הזמירות אהני דאתיא זכירה זכירה שלא ישכח מלהזכיר ר״ח ע״כ וע״ש להרב כפה׳ שעמד על־מ״ש ״בתוך הזמירות יעו״ש, גם אפשר שהמזמור ברכי נפשי שהזכיר בדבריו, אולי על מזמור קד׳ ששם מוזכר עשה ירח למועדים וכוי.
ז. המחבר ז״ל באו״ח סי׳ תי״ז כתב וז״ל: והנשים, שנוהגות שלא לעשות בו (ר״ח) מלאכה הוא מנהג טוב ע״כ והוא מהירושלמי פ״ק דתענית שהקב״ה נתן שכרן לנשים לשמור ר״ח על מה שלא נתנו נזמיהם במעשה העגל, והטור בשם אחיו רבי יהודה שי״ב ראשי חדשים כנגד י״ב שבטים וכשחטאו בעגל ניטלו מהם וניתנו לנשותיהן. והאו״ז כתב הטעם לפי שבכל חדש האשה מתחדשת וטובלת וחוזרת לבעלה כשם שהלבנה מתחדשת. עיי׳ בס׳ כפ״ה שם ס״ק כ״ז, ולכן נהגו שלא לטוות לארוג ואף לא לכבס בר״ח. ועיין בספר תורות אמת שם שנתן טעם ע״פ מה שאומר המדרש הביאו עלי כפרה, בזמן שניכר פגימתה של לבנה ולכן הנשים שהן דומות ללבנה שמקבלת השפעתה מהחמה מכבדין אותה ביום ר״ח להפיס דעתה, וטעם זה קרוב לטעם הא״ז הנ״ל.
ח. בשבת מברכין את החדש בשעה שמזכירין שם החדש היו מתארין ומוסיפין לאיזה חדשים התואר השייך להם כגון אדר הנהדר ניסן המעוטר אייר זיו סיון המוכתר בכתר תורה שתתעלה, אב הרחמן, אלול המרוצה.