פאס העיר-א.בשן- רציחת יהודי זקן בפאס והאשמת יהודי שהרג מוסלם 1880

6 – רציחת יהודי זקן בפאס והאשמת יהודי שהרג מוסלם 1880

במשך 16 שנים שבין 1864 ל 1880, הגיע מידע לאירופה על מאות יהודים שנרצחו במקומות שונים במרוקו. כפי שנכתב ב 30 ביוני 1880 על ידי המוסד המשותף של " אגודת אחים " וועד שליחי הקהילות בלונדון לשר החוץ הבריטי.

" במשך 15 השנים האחרונות נרצחו בתשע ערים במרוקו, 205 יהודים " לפי מקורות אחרים הגיעו ידיעות לאירופה על 307 יהודים שנרצחו בשנים אלה, שהותירו 1200 יתומים ואלמנות.

יש לשער שמספר הנרצחים היה גבוה יותר, כי לא על כל הנרצחים דווח. והמספר הגדול ביותר של הנרצחים היה ספאס. ציון שנת 1864 אינו מקרי, אותה שנה ביקר מונטיפיורי אצל הסולטאן, וההצהרה שניתנה לו על ידי הסולטאן הפיחה תקווה בלבבות יהודי מרוקו ומחוצה לה.

התברר ששום שיפור לא חל, ומספר הנרצחים עלה. דיווחים אלה בחודשים הראשונים של 1880 הוכנו לקראת ועידת מדריד שאמורה הייתה להתכנס במאי לדון בחסות הזרה. עשירי היהודים במרוקו שנהנו מהחסות והאגודות היהודיות באירופה חששו מפני ביטול החסות, ולטענתם אם הדבר יקרה, מספר היהודים שיירצחו וייפגעו יהיה גדול יותר.

הרציחות לא פסחו על פאס, ביניהם יהודי זקן חף מפשע שנשרף בקרבת ארמון הסולטאן. מעורבותו של יהודי בעל חסות זרה בפרשה, והסכנות להתנפלות על יהודי המללאח, עוררו הדים רבים. היו תקדימים לשריפת יהודים במרוקו כמו בארצות האיסלאם האחרות, ובמקרים אחרים שרפו את הגופה כדי להעלים ראיות.

שריפת עבריין היא לגיטימית ומקובלת בעולם המוסלמי. על עבירות אלו חל עונש שריפה.

   יהודי או נוצרי הנואף עם מוסלמית.

   החוזר מהתאסלמותו לדתו הקודמת.

   יהודי או נוצרי הנכנס למסגד.

   ד'מי המרים יד על מוסלמי.

   המזייף מטבעות.

   בפועל נשרפו יהודים מסיבות שונות, מהם שסירבו להתאסלם כמו למשל ב 1165 רבי יהודה אבן סוסאן מנהיג קהל התושבים בפאס, מהם קרבנות של עלילות.

ב 1724 גזר המלך על הנגיד משה בן עטר לישרף והצילו הקב"ה. בשנת 1733 נשרף במכנאס תורגמן בשם שלמה נחמיאש. מרדכי אשריקי, יועצו של הסולטאן מוחמד בן עבדאללאה, נשרף על ידי יזיד.

הסולטאן ביקר באותו זמן במראכש, ההנחה היא כי בשובו לפאס, יוציא עליהם פסק דין מוות, כי חיללו בית מרחץ מוסלמי.

הם נשארו בכלא מספר חודשים. בינתיים עלה ב 12 בספטמבר הסולטאן חסן הראשון, והודות להתערבותו של שגריר צרפת טיסו – Tissot – הורה הסולטאן לשחררם, ואילו שומר בית המרחץ נשאר בכלא. לפי ידיעה בג'ואיש כרוניקל ב 19 בדצמבר אותה השנה, הם היו כבר מחוץ לכלא, אבל לא קיבלו כל פיצויים.

האם מוסלם הרוצח יהודי נענש.

לפי תנאי ההפליה החלים על הד'מיים, אין מוסלם נענש בעונש מוות על רציחתו של נוצרי ויהודי. אימרא עממית במרוקו אומרת " מוסלם רשאי להרוג שבעה יהודים ". דרומונד האי כתב לשר החוץ הבריטי ב 16 במרס 1880 כי מוסלמים שרצחו יהודים לא הוצאו להורג.

ראשי " אגודת חיים " וועד שליחי הקהילות בבריטניה התלוננו בפני שר החוץ הבריטי ב 30 ביוני 1880 כי מוסלמים שרצחו יהודים לא נענשו.

בכמה מקרים נאסרו בפקודת הסולטאן חשודים ברציחת יהודים, או כאלה שהוכח שהם הרוצחים. בעקבות רציחת יהודים בעיר לאראש ב 1878 עוכבו במאסר בפאס שמונה חשודים, ששוחררו לאחר שזקני היהודים בלאראש ובטנג'יר הצהירו שהם חפים מפשע, אבל הרוצחים לא נאסרו, למרות תלונתו של קונסול ארה"ב במרוקו פליכס מתיוס.

לאחר שנרצחו 14 יהודים בין מאי לדצמבר 1880, לא נאסר אף אחד מהרוצחים. במידה ורוצחי יהודים נאסרו, הדבר נעשה רק כדי להניח את דעתם של הדיפלומטים האירופים שהתבקשו על ידי האגודות היהודיות בבריטניה ובצרפת להתערב ולתבוע ענישה לרוצחים

מצויים תקדימים שמוסלמים נענשו בקנס כספי על הריגת יהודי וזה העונש המירבי, וגם ענישה זו תלויה בשרירות לבו של המושל או הסולטאן, במעמדו של הנרצח, בהיותו בעל תעודת חסות, ובלחץ המופעל על השלטונות על ידי הדיפלומט.

רוצחי יהודים שילמו בשנות ה 70 – 80 של המאה ה 19, בין מאה לחמש מאות פרנקים ולאחר מכן שוחררו. כי"ח ביקשה שנוהג זה יבוטל על ידי הסולטאן, וכי הרוצחים יענשו.

שפיטתו של הרוצח יהודי היא בעייתית, שום מוסלמי לא יעיד בפני הקאדי על בן דתו שהרג יהודי, ואם יעשה זאת, ייענש המעיד. גם יהודי יחשוש להתלונן על הריגת בן דתו, כי הוא עלול להיענש ולא הרוצח.

ענישה קןלקטיבית סביבתית, היו מקרים בהם נקנסו אנשי הכפר בקרוב לפאס, בו נרצח יהודי, ובמקרה אחר בעלי החנויות בסביבת המקום בו בוצע רצח של יהודי, על שלא ניסו למנוע ולעצור את הרוצח. זו היתה הוראת הסולטאן חסן בשנת 1876. יהודי שנרצח בשנות ה 80 בסביבות טנג'יר, והרוצחים נתפשו, הוחרם חלק מרכושם ונמכר, וכן הוטל קנס על תושבי הסביבה, וההכנסות נמסרו למושל טנג'יר.

כופר דם לקרובי הנרצח : על פי דיני השריעה, אם הרוצח לא נמצא, על תושבי הסביבה להישבע שאין ידם במעל, ואינם יודעים מי הרוצח, אבל עליהם לשלם דמי כופר ( פדיה בערבית – فدية ). אין הדין המוסלמי מחייב זאת כאשר ההרוג הוא ד'מי, בכל זאת היה הסולטאן מאשר לעתים תשלום פיצויים למשפחת הנרצח היהודי, בדרך כלל בעקבות פניות של מנהיגי הקהילה והדיפלומטים.

פיוטורי מושל : בעקבות לחץ של דרמונד האי פיטר הסולטאן את המושל של לאראש, לאחר שיהודים נרצחו במחוז שליטתו ב 1864. צעד כזה היה תלוי במעמדו המיוחד של דרומונד האי. מכל מקום ניתן להסיק שלא היתה עקביות ואחידות בתגובת השלטונות לרציחתם של יהודים.

למרות שיהודים ונוצרים נחשבים מבחינה המשפט המוסלמי בני אותו מעמד – ד'מיים -, הרי בפועל היה הבדל ביניהם. ולפי הרישומים בארכיון משרד החוץ הבריטי ומקורות אחרים היו מקרים שרוצחי נוצרים במרוקו נדונו למוות, בדרך כלל בעקבות לחץ דיפלומטי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

פברואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
רשימת הנושאים באתר