רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

מבחן האמינות

רבנו ייצג את היהודים בפני השליטים בכבוד ובהדר ללא מורא, כשגם הדרת פניו עוררה הערצה עמוקה בלב כל רואיו, לא חת מפני איש, והכריז על האמת בגאון, היו פעמים שהממשלה רצתה להמליץ לזכות על אחד מבעלי הדין שנתחייב אצל רבנו, אמנם רבנו נענה להם שבמשפטי התורה אי אפשר לנטות ימין ושמאל, ואכן תוך תקופה קצרה הבחינו במעלותיו וביקר תפארת גדולתו ובמדת האמת שבו, ומאז לא רק שלא ערערו על פסקיו אלא אדרבא חיזקו את פסקיו שלא יהיה ניתן לערער עליהם, ונתנו לו סמכות לענוש את כל מי שמורד בבית הדין.

ונותנת לו מלכות וממשלה

אחד השרים שנפגע מרבנו, בהיותו קשור לאחד הפסקים שפסק בבית הדין, ולא הסכים אותו השר לכך, החל לעורר מדנים על רבנו ולהצר צעדיו ולהנחית עליו הוראות מגבוה, ראשי הקהל התלוננו על כך אצל המלך. חסן השני ברוב זעמו הורה להדיח את אותו השר מתפקידו. וחמת המלך שככה ומעיד הרה״ר לישראל הגר׳׳ש עאמר שליט״א: שההערכה כלפיו כבר במרוקו היה אפשר להעריכה ולמודדה, כמו שמעריכים ושוקלים זהב ממש, כל כך היתה גדלותו – עצומה ומוחשית, ואנחנו ראינו דברים אלו במו עינינו, עכ׳׳ל.

שפוט השופטים

פעמים רבות היה בא רבנו בלוית המלך לערכאותיהם. בפעמים אלו שופטי בית הדין בקשו לשמוע את דעתו של רבנו בבעיות המסובכות בהן הם התקשו. וכשרבנו היה מדבר אפילו המלך היה שותק, ובסיום דברי רבנו היה אומר המלך לשופטים: ׳תעשו כפי שיאמר לכם הרב היהודי, הוא חכם ודבריו חכמים׳.

מעמדו האציל הציל רבים מישראל, שכן בממשלת מרוקו כעסו וכאבו את עזיבתם של רבבות יהודים לארץ ישראל. וטענו, שכביכול היהודים לא מוקירים את ארצם. גם בקרב התושבים גדל הזעם, והחלו מידי פעם להתנקש לחייהם של יהודים, ורבנו בעמידתו על בני עמו, הן והן בתקופת בנו חסן השני שהחל למלוך מ – 1962 תיקן תקנות ועונשים במשותף, על חסינותם של יהודי מרוקו

הוי מתפלל בשלומה של מלכות

רבנו זצ״ל בתפלת השכבה למלך מרוקו מוחמד ה – 5 בבית הכנסת הגדול בקזבלנקא יחד עם נציגי הקהילה ונציגי המלכות. בית הדין היה מוסמך לדון בכל העניינים הכרוכים לחייו של היהודי, ההל מקביעת אבהות, ובכל העניינים הקשורים לחיי הנישואין, ובכל ענייני הממון וכלה בהלכות ירושה. ומעיד רבנו: שלא היה מושג לישא אישה בנישואין אזרחיים, וגם לא אצל רב שאינו מוסמך מהדיינים. (שמש ומגן ח׳׳ב/רפט). וכל שיפוט שהיה מתקיים ליהודים בבית משפט אחר לא מוכר ע״י הממשלה המרוקאית, אם הדיינים החליטו להכניס איש לבית האסורים, המשטרה לא היתה חוקרת למה, אלא ככל אשר פסקו בב׳׳ד, עשו השוטרים. במציאות: בית הדין לא הכניס לבית האסורים רק מי שסרב לשלם דמי מזונות וכתובה לאשתו כדי להלחיצו לשלם, וכן מי שהכניס לחנותו בשר טרף. לרבנו הוענק תליון ותעודה מאת המלך, לסמל שגם משפט שישפוט גויים יהיה מקובל במערכת השיפוט של המלוכה והממשלה. (אמנם לא ענד רבנו את התליון מעולם). רבנו מתוקף תפקידו כאב״ד הגדול והרה׳׳ר למדינת מרוקו, היה כמו כן ממונה על מיני הדיינים שברחבי המדינה, וזכה להעמיד דיינים הגונים העומדים בכל המעלות הדרושות לדיינים.

ההערצה האדירה לרבנו לא ידעה גבולות, ואף בעיני הגויים היה אהוב ומקובל, ההערכה הגדולה הגיעה עד שבמשך הימים המלך נהיה לו ׳לידידו האישי׳.

לכל הפחות פעמיים בשנה היה רבנו מוזמן לבא לברך את המלך בטקס מלכותי ומפואר, ורבנו בנועמו ובכישוריו שהיה כמעיין המתגבר, היה מברך למלך בשפע של ברכות ואיחולים כראוי למלך שחלק לו ה׳ מכבודו, והמלך היה מאזין לכל מילה ביראת כבוד, תוך שהוא עומד כפוף כל זמן הברכה.

בפעם מן הפעמים בראות המלכה שהיא לא נתברכה, ורבנו כבר פנה ויצא מחדרו של המלך, קראה למלך בקול גדול שגם היא רוצה להתברך, ואכן שלח המלך שליחים לבקש מרבנו שישוב לברך את המלכה.

והיו מלכים אומנייך

ביום כיפור היה מופיע הנסיך בבית הכנסת, (והיה מבקש לאחוז בס״ת) ואז היה רבנו קורא בקול גדול בסלסול ובניגון נעים לכבוד אביו המלך, את ברכת ׳הנותן תשועה למלכים׳ המופיעה במחזורים של יום הכיפור.

 כצאת השמש בגבורתו על משמרת הכשרות

מלך מרוקו שהיה חפץ ביקרו של רבנו, נתן בידיו סמכות בלתי מעורערת, להעמיד הדת על תילה, ואכן רבנו נתן דעתו גם על כשרות המאכלים, קבע כללים קפדניים בהשגחה על הכשרות, וניהל את מערכת הכשרות באופן אישי. ולא היה נותן תעודת הכשר לאיזה עסק אא״כ היה חוקר תחילה על בעל העסק בנאמנות בממונות. ומי שהיה מיפר כלל מכללי הכשרות, ומי שהיה פותח בית מטבחיים בלי רשות ב״ד היה נענש עפ״י הממשלה. כמו כן תיקן שעל השוחט לסור למשמעת הרב המקומי. (שמש ומגן ח״ב/קעד) וכן תיקן שכל חצי שנה צריכים בעלי העסקים להחזיר את תעודת הכשרות, ולמי שהחליט רבנו להחזיר לו היה מחזיר לו, ולמי שהחליט רבנו שלא להחזיר לא היה מחזיר. הגאון רבי שאול אבן דנאן מינה את רבנו להיות המפקח הבלעדי על יצור המצות. (שמש ומגן ח״ג עמוד שכ^׳) ובספרו שמש ומגן ח״ב/קיד׳ מספר על אופן אפית המצות שנאפו בהשגחתו ובעידודו, ושהכל היה בקפדנות ובשמירה מעולה, והיו עורכים אותה במהירות והיו עושים זאת בקיבוץ חכמים בשירים ואמירת ההלל. וכפי שמספר על כך בנו ר׳ דניאל: שבערב פסח לקראת חצות כשהיה אופה את מצות המצוה, כולו היה נרגש, פניו היו בוערות כאש והיה מרגיש כאילו עלה לרגל, וכאילו נמצא הוא בירושלים, היה שר תוך כדי אפית המצות בהתלהבות עצומה את פרקי ההלל. וכל הקהל היו באים לביתו גדולים וקטנים לראותו אופה, וגם כדי לזכות לקבל ממנו גם ברכה.

דירה נאה

ביתו בקזבלנקא, היה גדול ומפואר בוילונות מפוארים ובריהוט מכובד, כראוי לכבודו של ראש הקהל. כשבא לשכון בעיה״ק ירושלים הועתקו לביתו בירושלים גם הוילונות ורהיטי ביתו שבמרוקו, וכל מי שהיה נכנס לביתו, היה קולט שרהיטים אלו הם סגנון מרוקאי מפואר. ביתו כמו כן מפואר בתמונות רבות של רבנו בעצמו, שצילמוהו בעת עוסק הוא בכתיבת דברי תורה, וכן בתמונות בהם הוא נוטל לולב, וכן תמונות על זמנים בהם ניפגש רבנו עם רבנים ידועי שם.

אמנם זו לא היתה השקעה של רבנו – וכשפעם נשאל מאחד המבקרים על אחת התמונות שבביתו, לא הבינו רבנו על מה הוא שח.

אשרי עין ראתה כל אלה

אשרי עין ראתה אותו בערב יום כיפור בשעה שהיה בודק את הסכינים לשחיטת הכפרות, איך שהיו שומרים מסביבו ומכבדים את מעברו מכל עבר, ובהגיעו היו מכריזים בהתרגשות ׳רבי שלום בא׳ ׳רבי שלום בא׳. (מבנו רבי דוד שליט״א)