ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
התמונה העולה מדוחות אלו הנפרשים על פני רצף של כעשרים שנים, היא של קהילה דתית מסורתית המסתגרת מפני השינוי והמודרניזציה, אך מקבלת חלק מהשינויים בצורה מבוקרת. חלק גדול מאנשי הקהילה מסרבים להשתלב בעולם החדש ואינם מאמצים את השינויים. בראש המתנגדים עומדים הרבנים. התנגדותם למאמצי ״אליאנס״ לחולל את השינויים נשאה אופי פאסיבי. היא נבעה מתוך שמרנות והסתגרות, אך גם אפשרה שיתוף פעולה מתוך כורח המציאות, שיצרה חיכוך חיובי והסכמה לשינויים מבוקרים.
כך למשל, הוראת העברית. רבים מהרבנים שימשו ב״אליאנס״ כמורים לעברית עקב המחסור במורים לשפה זו. למרות הדרישות החוזרות ונשנות שהופנו למורים על ידי מנהלי בתי הספר (מעסיקיהם) שישנו את שיטת לימוד העברית לשיטה מודרנית יותר הם דבקו בשיטתם: הוראה באמצעות שינון פסוקים מכתבי הקודש. אך היו גם רבנים ששינו את שיטות ההוראה, ואחרים שהוחלפו בגלל אי רצונם להשתנות. מאבק זה מאופיין על פני רצף השנים בחיפוש ובמציאת דרכי פשרה.
רוח אחרת החלה נושבת מהדוחות ששלח לפאריז מנהל בית הספר ״אליאנס״ במקנאס, מר מויאל, כשהחל לדווח על מעשיו של הרב הלפרין. הוא מדבר על כך שנושבת רוח זרה להלך הרוחות הכללי שהורגש במפגש בין פעולות ״אליאנס״ ליהודי מרוקו ורבניה.
הדו״ח הראשון בו מוזכר הרב הלפרין נשלח ב־13 בינואר 1914. בסעיף הראשון הדן במספר התלמידים ובגיוס תלמידים חדשים לבית הספר, כותב המנהל: מספר התלמידים פחת, לא שמספר הנושרים לא נורמלי, אלא שהוא לא אוזן בצורה מספקת ע״י גיוס תלמידים חדשים. הסיבה היא התחרות שעושה לנו איזה ״תלמוד תורה״ שהוקם בחופשה האחרונה תחת השם ״גן הילדים״. זה מין ״יגדיל תורה״ כבטטואן. היזם הוא איזה שהוא ״רבי זאב״, רב פולני אשר באמצעות תככים התסיס והגדיל את הפנאטיזם. היה לו יחסית קל בגלל הענות האוכלוסייה שבקרבה הוא עבד.
בהמשך מדווח מר מויאל על כך שהוקמו כבר מספר תלמודי תורה חדשים, ושהתחרות הזאת משפיעה על יכולת גיוס התלמידים החדשים ל״אליאנס״. הוא כותב על כוונתו ״לחסל״ את המתחרה הנורא שזה עתה נולד ואין לו ספק שיצליח בכך. לעומת זאת, באותו מכתב בסעיף ״רבנים״, מספר מר מויאל על מערכת היחסים התקינה שלו עם הרבנים המקומיים. הלשון ורוח הדברים כאן הרבה יותר מתונות. הוא מספר על שיתוף פעולה, ומציין כי הרבנים משתדלים לרצות אותו אך אינם מיישמים, או מיישמים בצורה לא טובה, את הרפורמות הפדגוגיות שהוא מנסה להנהיג: …אני עוצם את עיני ומאפשר לשגרה לזרום, וביקורתי אינה נוגעת לרב משה טולידנו שהוא אינטליגנטי והצליח ליישם באופן חלקי את השיטות החדשות, זאת אומרת במידה שקולה, על מנת לא לסכן ולזעזע יותר מדי את עמדת ההורים שרגילים לשיטות הישנות ושמאמינים ששיטות אלו הן טובות לעד…
בהמשך הוא מספר על שיתוף פעולה שמתקיים בימי ראשון בלימוד פרשת השבוע. רוח זו שורה גם בדו״ח מה־26 לינואר 1914. שם מספר מר מויאל כי למרות הגיבוי שהוא מקבל מקפיטן נאנסי, המפקח הכללי הצרפתי על החינוך במקנאס, אין הוא רוצה לכפות את עצמו בכוח על האוכלוסייה הדתית מאוד כדי לא ליצור קרע ביניהם. בכל הנוגע למרקם הקהילתי המקורי ולרבנים מנהיגי הקהילה, הוא מחפש דרך של יושרה, נועם ושיתוף פעולה, על ידי הקמת ועדה שתקבע קריטריונים לעבודה משותפת. אין לימודים בשבת ולא ביום שישי אחר הצהריים. בית הספר נסגר בשעה 16.30 על מנת לאפשר לרבנים להעסיק את הילדים עד צאת החמה. הרבנים אספו את התלמידים הטובים, הביאו אותם לשיעורים ב״אליאנס״ ובאו לקחתם בערב.
בסוף מכתבו מגלה מר מויאל גישה פאסימית ופטאליסטית לגבי אפשרות הפיכת כל בתי המדרש לבתי ספר רגילים. זאת בגלל מצבם של ה״חדרים״ ובגלל טבעה של פעולת החינוך שהיא ארוכת טווח ואיטית. האווירה המשתקפת ממכתבו זה היא מעין ״מודוס ויוונדי״ – אין קרע ומלחמה בינו לבין הרבנים, הם מניחים לו לפעול ומשתפים איתו פעולה מתוך התנגדות שמרנית. הצלחותיו בשדה החינוך קיימות אך מוגבלות, והוא יודע ומשלים עם העובדה שכך יהיו פני הדברים. אווירה זו משתנה לחלוטין בדו׳׳ח שנשלח לפאריז מספר חודשים מאוחר יותר, ב־24 לנובמבר 1914. מר מויאל מדווח שקיבל צו גיוס בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אך הצליח לקבל דחייה. הוא פתח את בית הספר, אך נוכחות התלמידים מועטה בגלל המצב הכללי, כשלושה חודשים לא התקיימו לימודים סדירים. כאן הוא מוסיף את המשפטים הבאים: בנוסף התעמולה הדתית שנעשית בעיר הזאת, הכי מפגרת וקנאית בכל צפון אפריקה, ע״י איזה שהוא רב הלפרין וולף(רבי זאב) פולני ציוני, יצרה גל קנאות חדש שהולך ומתעצם ואינו לטובתנו. החברה שהוקמה ביוזמתו ארגנה בתי מדרש השומרים את הילדים עד שקיעת החמה ומקבלת את הילדים בכל הימים גם בשבת ובימי החגים. נותנים שם חינוך יהודי כביכול לפי שיטות חדשות אשר הלהיבו את האוכלוסייה שבורותה מכשירה אותה ליפול קורבן לכל תעלול…