الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.גהאד ושנאת היהודים

במצרים הקשר בין הצלחת האיסלאם לקפיטליזם קלוש אפילו יותר. ראשית, התפתחויות כלכליות בעולם הערבי נקבעות לעתים קרובות לפי שיקולים פוליטיים: אלמלא החרם הפוליטי שמדינות ערב מטילות על ישראל, מצבן הכלכלי היה טוב יותר. שנית, בשנות התשעים המוקדמות היו ביצועיו של המשק המצרי טובים בהרבה מאלו של, למשל, פולין, דרום אפריקה או טורקיה. משנת 1989 ואילך, בשנים שבהן השיג האיסלאמיזם שיאים חדשים של הצלחה, כלכלת מצרים ״צמחה בשיעור מרשים. ואז, בשנת 1999, החלה מגמת הירידה״. מכאן שגם אם העוני תורם לתפוצתו של האיסלאמיזם, הוא אינו הגורם המכריע, ושגשוג כלכלי לא בהכרח מרסן אותו.

נכון מעט יותר יהיה לומר שהאיסלאמיזם המצרי הוא תוצאה של מדיניות ממשלתית מסוימת. סאדאת שימר ואף העצים את המפנה הדתי שקודמו נאצר יזם באחרית שנות שלטונו, עד שהוא עצמו נפל קורבן לתנועה שהוא טיפח. הזרעים שהוא זרע באוניברסיטאות בשנות השבעים הבשילו בימי מובארכ. שני הנשיאים השתמשו באיסלאמיזם כדי לחזק את כוחם שלהם. האם אפשר להסיק מכך שהאיסלאמיזם המצרי נוצר במכוון בידי המדינה, כדי לתמרן את ההמונים ולהעבירם ממסלול המרדנות למסלול אידאולוגי מסוכן פחות? גם התאוריה הזו מחמיצה את הנקודה. בתחילת דרכו של האיסלאמיזם, שום כוח חיצוני לא מימן את האחים המוסלמים של חסן אל־בנא, ובכל זאת הארגון צמח לכדי תנועת המונים. פולחן מות הקדושים הוא ההמחשה הטובה ביותר לרצינות האיומה שהמלחמה האיסלאמית מנוהלת בה, ולהזדהות הרגשית העצומה שהשותפים בה חווים. פה לא עסקינן בשכירי חרב המתגייסים למען מטרה שאינה מעניינם. אין זה מפתיע, לפיכך, שכל אלו שקיוו להשתמש באיסלאמיזם למטרותיהם שלהם התבדו ולמדו לקח מר. בין אלה אפשר למנות את ארצות הברית, שחימשה את אוסאמה בן־לאדן כדי שיילחם בסובייטים; את ישראל, שגילתה סובלנות כלפי חמאם בשנותיו הראשונות, כדי שיערער את מעמדו של אש״ף; ואת סאדאת, שביקש לייצב את שלטונו בעזרת הגמאעה, ובכך כרה לעצמו את קברו.

לא בזאת טמון אפוא כוחו של האיסלאמיזם המצרי, אלא בהתפתחות היסטורית מסוימת התואמת את תפיסת עולמו המניכאיסטית. לכל השינויים החברתיים והתרבותיים מרחיקי הלכת שיצרה המודרנה מגיב האיסלאמיזם במערכת מושגית המפרשת כל אירוע וכל שינוי על פי היגיון בינארי: ה״טוב״, קרי האיסלאם, מצוי תמיד במאבק קיומי עם ה״רוע״. הברירה תמיד אחת: בין הרס עצמי ובין חיסול הרוע. כדי שהקבוצה ש״אני״ משתייך אליה תהפוך ל״אנחנו״ הרמוני, נדרשת פנטזיה משותפת בדבר איום קבוצתי קיצוני מצד קבוצה יריבה ״רעה״ במהותה. וכך ״הם״ נעשים האסון ״שלנו״, ואלמלא ״הם״ היו קיימים הכול ״אצלנו״ היה נפלא.

מושג זה של אויב הוא שהעניק לאיסלאמיסטים המצרים את מה שרצו בו יותר מכול: קהילה הומוגנית לכאורה, המספקת לחבריה זהות מוצקה ותחושת ביטחון. את התוכן הממשי למושג האויב סיפקו להם ההגירה הציונית לארץ־ישראל והקמת מדינת ישראל. בלי אויב שכזה ספק אם הקהילה האיסלאמיסטית הייתה יכולה להיווצר: לא מפני שהציונות והמדינה שבנתה היו איום ממשי על העם המצרי, אלא מפני שהעיסוק האובססיבי בהן מילא, וממשיך למלא, תפקיד חיוני בגיבושה של הקהילה האיסלאמית סביב מאבק הגנתי מדומיין.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

פברואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
רשימת הנושאים באתר