הגדת אגדיר – העיר ושברה – אורנא בזיז

רעידת אדמה אגאדירהגדת אגדיר  – העיר ושברה – אורנא בזיז

זיכרון הרעש כאגדיר

בני הדור שלמד מקרא ואלה שעדיין הוגים בו, זוכרים היטב את הפסוק הפותח את ספר עמום: ״דברי עמום אשר היה בנֹקדים מתקוע אשר חזה על ישראל בימי עזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל שנתים לפני הרעש״. גם לספר נביאים אחרים יש פתיחות דומות, המציימת את תקופות נבואותיהם, תוך ציון המלכים שבימיהם הם ניבאו(ראה למשל ישעיהו א 1). בדומה להצגת זמן נבואותיו של ירמיהו (א 3-1), שיש בה לא רק פירוט המלכים שהוא מלך בימיהם, אלא גם הזכרה של מאורע היסטורי רב חשיבות – ״עד גלות ירושלים בחודש החמישי" (שם שם 3) – כך יש גם תוספת חשובה בהצגת זמן נבואתו של עמום: ״שנתים לפני הרעש". מאורע כזה נחרת בזכרונם של בני הדור שחוו אותו, והוא מונצח ומורש לדורות הבאים.

תופעת הטבע הזאת, המתכנה בפי חכמים זֹעָה (לפי שהאדמה זָעָה ומזדעזעת), כלולה בהלכות ברכות במשנה: ״על הזיקין ועל הַזוֹעוֹת (כך מנוקדת המילה בכתבי היד העתיקים של המשנה!) ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות אומר: 'ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם". שכן יש כאן ביטוי למעשה של בורא עולם. "המביט לארץ ותרעד״ (תהילים קד 32) הוא הפסוק שהתלמוד הירושלמי מביא אגב הדיון בהלכה זו(ירושלמי ברכות, פ״ט ה״ב דף יג ע״ג). אבל גם הדיון בהלכה מלווה בסיפור שנועד להזכיר מעשה שהיה, כפי שאנו מוצאים בתלמוד הבבלי: אגב הדיון בהלכות ברכות מספר התלמוד (ברכות נט ע״א) על רב קטינא שהיה הולך בדרך וכשהגיע לפתחו של מקום המתכנה בסיפור "בית אובא טמיא״ (רש׳׳׳: "בעל אוב שלעצמות") "גנח גוהא״ (רש׳׳׳: ״נזדעזעת הארץ מאד מאד״, וקדם ופירש שם: "גוהא – בלשונם קורץ רעידת הארץ גוהא").

מי שפגש בילידי העיר צפת או אפילו בצאצאיהם של ילידי מקומות אחרים בארץ, ודאי שמע אותם מדברים עד היום על הרעש שהחריב את צפת בשנת תקצ״ז (1837). מכמה וכמה אנשים שחוו את השיטפון הנורא, שפקד את סבריה בט' באייר תרצ״ד (1934), ובו נהרגו יהודים רבים, שמעתי שהזכירו בנשימה אחת גם את הרעש בצפת שהתרחש כמאה שנה לפני השיטפון.

גם רעידות אדמה אחרות – כאלה שפקדו את ליסבון, את לוס אנג׳לס וערים אחרות – הפכו להיות חלק מהזיכרון של הזמן החדש. אולם אין כסיפור זיכרון הרעש בפי מי שחוו אותו וסבלו ממוראותיו וזכו לשרוד כדי לזכרו ולהזכירו. את המשימה הזאת נטלה על עצמה אורנא בזיז, מפליטי הרעש הנורא, שהחריב את אגדיר בלילה שבין יום שני לשלישי בשבוע, אור לשניים באדר תש״ך (29 בפברואר 1960

יפה עשתה שסיפרה את סיפורה שלה ושל בני משפחתה, וראיינה רבים מבני אגדיר ששרדו אחרי הרעש והעלתה על הכתב את המוצאות אותם. סיפורים אלו ממלאים את דפי הספר הזה, ומלווים את הקורא בתחושות צער ומכאוב. מטבע הדברים כשאדם מכיר אישית אנשים שהיו בעיר שנחרבה, הוא מתקשר יותר לסיפורם.

אני אישית מצאתי עניין בסיפורה של מרים אלזרע (אלעזרא), אלמנתו של יצחק ז״ל, ששכלה את ששת ילדיה וגם את חמותה (שהייתה גם סבתה, אם אישה ואם אימה) ברעידת האדמה ההיא. מרים היא בתם של מורי המנוח, רבי יוסף חליוה ושרה לבית אלזרע, שהיו חברי ילדות של אבי מורי תמ"ך. מרים זכורה ל׳ מעיירת הולדתי, קצר אסוק שבעמק הזיז בשלוחה הצפונית של מחוז תאפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו. יצחק, בעלה, הוא בנו של הגביר, בנימין אלזרע, חבר ילדות של סבי, אבי אבי, שהיה כוורן נודע במקומותינו, ומרים תבדל״א, היא נכדתו. שנים אחרי הרעש באגדיר דיברנו במשפחה על אסונם הכבד של בני משפחת אלזרע.

מן הרגע שאדם מכיר נפגעי רעש ושומע את המוצאות אותם, הוא נעשה שותף – גם אם רק שותף סביל – של סיפורם. לימים הכרתי אנשים נוספים ששרדו אחרי הרעש באגדיר, וביניהם גם תלמיד שלי לשעבר, ושמעתי את סיפורם גדוש הסבל והייסורים על אבדן רבים מבני משפחותיהם. עכשיו פורשת לפנינו אורנא בזיז יריעה רחבה של סיפורים. בזה היא מרימה תרומה חשובה לקיבוע! של אסון אגדיר בזיכרונם של רבים.

מוסיף על נסיעת החורשה לזכר היהודים, שנספו ברעש אגדיר, שבזיז יזמה את נסיעתה והוחל בהעמדתה בשנת תשס״ג (בפאתי שכונת גבעת משואה בירושלים), בא הספר הזה ומוסיף נדבך חשוב יותר להנצחת הנספים ולהכרת סיפור הרעש ההוא. כבר אמר איש חכם: ״כל מי שהולך לבית עולמו, נפטר למעשה פעמיים. בראשונה כאשר הוא מת ומביאים אותו לקבורה, ובשנייה כשנפטר אחרון זוכריו״. הספר הזה בא למנוע את מיתתם השנייה של הנספים באסון אגדיר, שכן כל זמן שמישהו יקרא בו, יהיה מ׳ שיזכור את חללי הרעש הזה, ועל כך יכירו רבים תודה למחברת ויברכוה על המעשה.

ומיתוסף כאן גם תיעוד חשוב לתולדות יהודי המגרב במאה העשרים. זו תעודה מסוג שאינו מצוי הרבה במגרב. אין מדובר בתעודה רבנית או בפנקס של קהילה מקהילות המקום. לפנינו מעין כרוניקה פורטנית, המביאה סיפורים שהיו כרוכים במאורע אחד ומצטרפים לפרק עצוב בתולדותיה של אחת מקהילות המגרב. אך כמובן יש גם כמה תעודות כיוצא בה, גם אם היה היקפם קצר למדי (כאלה שתיאר יעקב בן-טולילה, במאמרו ״המבול שהיה בתיטואן וסיפורים אחרים״, בספר שערי לשון – מחקרים בעברית, בארמית ובלשונות היהודים, בעריכת א' ממן, ש׳ פסברג וי׳ ברויאר, כרך ג – העברית ולשונות היהודים, ירושלים תשס״ח, עמי 277-259; נזכיר כ׳ קטע 2 בעמי 267-266 וקטע 5 בעמי 272-271 מתארים שתי רעידות אדמה [זינזלה בערבית] שהיו בתיטואן בשנת 1837 ובשנת 1838). על פרסום הגדת אגדיר יש להחזיק טובה מרובה גם למכון בן-צבי.

משה בר־אשר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
רשימת הנושאים באתר