שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

בשנת 1623 חכמים מערבים חותמים על הסכמה שלא לעשות שום פירוד בקהילה. שנתיים לאחר מכן הס חותמים על חידוש תקנה בדבר שחרור תלמידי חכמים ממסים. על איגרת שליחות משנת 1630 חתמו שלושה עשר חכמים מערבים, ונמסר בה על מצבם הכלכלי של העולים מהמערב ועל מטרת עלייתם: ״כי רוב עניי הקהל הזה הם עניים הבאים מארצות המערב, זקנים וזקנות אשר באים לזכות לקבורת הארץ הקדושה״. עולים אלו הביאו עמם ספרי תורה, שמרו עליהם כעל בבת עינם וחששו שמא יצטרכו למכרם או למשכנם.

ב־1646 חכמי המערב חותמים שוב על חידוש התקנה לשחרור תלמידי חכמים ממסים. בשנת 1649 מופיע שמו של חיים בן הלל אלמגרבי בין פרנסי הקהילה בירושלים. בשנת 1700 רבי גדליה כותב בחיבורו ״שאלו שלום ירושלים״ על המערבים המורישקוס (מן המילה ״מורים״, כינוי לברברים המרוקאים): ״וגם יש קצת מן היהודים … אנשי מערבא … ואלה מדברים בלשונם (ערבית) ולבושיהם … כמו הערבים … כי גם הערבים אינם מגלחים זקנם … ויש להם חמורים והולכים מכפר לכפר עם בשמים ושאר דברים ולוקחים בכפם חיטין ושעורה ושאר מיני מאכל ומביאים לירושלים ומוכרים ובזה מתפרנסים״.

בשנת 1741 עלה לארץ עם תלמידיו רבי חיים בן עטר, הדמות הרוחנית והפלאית הבולטת בקרב יהודי מרוקו לדורותיהם. הוא הגיע מהעיר סלא שבמרוקו לאחר שאסף תרומות באיטליה והקים ועד של נאמני בית מדרש כנסת ישראל שתכנן להקים בירושלים ושוועד זה התחייב להחזיקו בתרומות חודשיות. בעלייתו הגיע תחילה לעכו ומשם כתב לוועד הנאמנים. בסוף 1742 הגיע לירושלים והקים בה את ישיבת כנסת ישראל. אישיותו עשתה רושם עז על חכמי ירושלים ופרנסיה, והם נתנו את הסכמתם לספרו ״ראשון לציון״, חיבורו הראשון בארץ ישראל. הם מציינים את בן עטר כגברא רבא, מלא חכמה, תבונה ויראת אלהים וממשילים אותו לאחד מצבא מרום. החיד״א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי שהיה מתלמידיו, מתאר אותו ״עוקר הרים וקדושתו הפלא ופלא … והיה כמעיין מתגבר״. ספרו של בן עטר ״אור החיים״ על התורה הופיע בפעם הראשונה בוונציה בראשית 1742, נפוץ במהירות גם בארצות אירופה המזרחית ונתקבל מאוד בקרב החסידים. בן עטר מכונה גם ״אור החיים״ על שם ספרו זה.

הבעל שם טוב, אשר הוא ובן עטר נחשבו לשני מופתי הדור, אמר עליו: ״שנשמתו מרוח דוד של אצילות, ובכל לילה שמע תורה מפי הקב״ה והיה מיורדי המרכבה וגילוי נשמות ומדריגות רוח-הקודש אמת וניצוץ של משיח״. ומאחר שהבעש״ט עצמו נחון בסגולות דומות, ״היה רוצה שיתקשרו יחד״ ועשה מאמצים לפגוש אותו. האגדה מספרת שהבעט״ש יצא לשם כך לירושלים. בשנת 1743 הגיע עד קושטא, בליווית בתו אדל (״אש, דת, למר׳) מתוך רצון עז לפגוש את בן-עטר כדי ששניהם יביאו את הגאולה, ומן השמים עכבו אותו. יצאה בת קול וציוותה עליו לחזור כי טרם הגיעה שעת הגאולה. בשובו שלח במקומו את גיסו, רבי אברהם גרשון מקוטוב, והטיל עליו להיות בישיבה של בן עטר שיש לו שתי ישיבות, אחת ללימודי גפ״ת ואחת נסתרת ללימודי הקבלה האלוהית. הרב גרשון עלה בסופו של דבר לירושלים רק בשנת 1746, ארבע שנים לאחר פטירתו של בן עטר, ועם בואו התעניין בו ובמפעליו ודיווח לבעש״ט על ״איש פלאי פלאות … חסיד גדול וחריף ובקי בנגלה ובנסתר והיו כל חכמי ירושלים בפניו כקוף בפני אדם״. מספרים כי אשתו הראשונה פדוניה נהגה להתפלל מדי יום כשהיא מעוטרת בתפילין ועטופה בטלית.

בן עטר נפטר בקיץ 1743, בגיל ארבעים ושבע, ונקבר בהר הזיתים. גדולי רבני ירושלים ספדו לו כמי ״שהיה איש אלוהים נורא, והכרת פניו ענתה בו שאינו אלא שרף מצבא מרום״. עד היום מקום קבורתו הוא אתר עלייה לרגל לרבים וביניהם חסידים לא מעטים. יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל, משתייך מצד אמו למשפחתו של בן עטר.

עליית יהודי צפון אפריקה לדורותיהם לארץ ישראל

באמצע המאה ה־18 עלו חכמים גם מהעיר מקנאס, ביניהם רבי שמואל עמאר שהתיישב בטבריה ורבי שלמה אדהאן מפאס שעלה לירושלים. ב־1790 לערך עלה רבי יצחק קוריאט, שחיבר את הספר ״מעשה רקם״.

רבי שאול ישועה אביטבול מצפרו(1809-1739) כתב בשנת 1800 שורת המלצות לכמה אנשים כדי שיתרמו למימון הוצאות העלייה.

כדי להקל על העולים לעלות, התירו חכמי מרוקו למכור ספר תורה ולממן את העלייה למרות הדין שלפיו מותר למכור ספר תורה רק לשם לימוד תורה, הספקת תלמידים, נשיאת אישה ופדיון שבויים וכדי להשיא יתומים. רבי רפאל בירדוגו ממקנאס (1821-1747) כתב בעניין זה: ״העולם נהגו היתר למוכרו כדי לילך לארץ ישראל, ונראה כללמוד תורה״.

לצפת הגיעו בשנים 1830-1820 מאה ושבעה יהודים מצפון אפריקה, מרביתם מאלג׳יריה ומיעוטם ממרוקו.

לחיפה הגיעו מערבים ב־1830 והיו חלוצי המתיישבים שם כשחיפה היתה עיירה קטנה מוקפת חומה עם נמל קטן. הם התיישבו בדרום העיירה, ברחוב היהודים (חארת אל יהוד). גם בעכו התיישבו מערבים וכן בצידון שבלבנון.

ליפו הגיעו בשנת 1838 המערבים הראשונים והיו בין בוני תל אביב. הם התיישבו בסמטאות סמוך לנמל, סביב בית הכנסת והאכסנייה שהוקמו לעולים שהגיעו. המערבים הגיעו מהערים סאלי ומרקאש שבמרוקו ומווהראן שבאלג׳יריה. ביפו צמחו משפחות ידועות: מוייאל, שמוצאם מרבט, ושלוש שמוצאם מווהרן. אחד מבני שלוש, אהרון שלוש, פעל רבות לפיתוחו ולהרחבתו של היישוב היהודי ביפו, וביזמתו נבנתה שכונת אהרון הקרויה על שמו, בגבול נווה שלום. משפחות שלוש ומוייאל רכשו אדמות לפיתוח מושבות יהודיות בארץ ישראל. משה אסולין הקים את שכונת אוהל משה,הנקראת על שמו ונמצאת סמוך לשכונת נווה צדק.

הרב יוסף ארוואץ בנה שכונה על שמו – מחנה יוסף – גם היא בקרבת השכונות האלה. הרב יעקב אלישר כותב כי ב־1839 עלו ליפו יהודים מאשכנז והתאחדו עם ״עדת המערבים הקדומה״. גברת איטה פינס־ילין מספרת ב־1881 כי ״ביפו של אז ישבו כמאתיים משפחות מיהודי המזרח ששפתם היתה ערבית מרוקאית״.

המערבים מיפו תרמו רבות לבנייה, למסחר ולפיתוח הנמל ביפו. ב־1905 נמנו כ־189 משפחות של המערבים ביפו מתוך 1,070 משפחות יהודיות בעיר.

בשפרעם התיישבו מערבים לפני מאות בשנים. שלושים משפחות הגיעו אליה ממרוקו בשנת 1850, עסקו בעבודת האדמה, והיה להן רכוש בכפרים בסביבה.

לחברון הגיע מגיברלטר ב־1852 רבי יהודה בן רבי שמואל ביבאש שמוצאו מהעיר סאלי, זאת לאחר שקודם לכן שימש רבה של קהילת קורפו שביוון. רבי יהודה התגורר ברובע היהודי בחברון סמוך למערת המכפלה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 158 מנויים נוספים

פברואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
רשימת הנושאים באתר