שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

בטריפולישלוחי ארץ ישראל

״בערב ההוא שבו ישבנו יחד בחבורה… נוכחתי לדעת כי מנהג ה׳חכם׳ היה בכלל דומה למנהגי הירביים׳ של החסידים עם צאן מרעיתם, עד שלא נשאר אצלי כל ספק כי מחכמי צפת וחברון שהיו רגילים לנדוד במאות האחרונות בערבות רוסיה ופולין למדו החסידים הראשונים, יחד עם הנוסח הספרדי, את מנהגיהם וארחותיהם של מקובלי א״י, מתלמידיהם של האר״י ור׳ משה קורדובירו״.

לאחר תיאור הרושם הכללי של השליח ותפקידו הרוחני בקרב יהודי ארצות המזרח, עובר הנוסע לתאר את התנהגותו של השליח באותה פגישה, ואלה דבריו:

״השליח שנקרה לפני הפעם נהג ברבנות בגאות: הוא ישב בראש השלחן שערכו לכבודו וחשובי בעלי הבתים מסביב לו. הוא ברך על הלחם בקול ובהרחבה, ואחרי שטעם בעצמו ממנו חלק פרוסות לכל היושבים אל השולחן! אחדים מן המסובים מסרו מיד חתיכה לילד העומד על ידם או גם לאשה היושבת בחצר מן הצד, בתוך נשי הבית. ׳השיריים׳ שנשארו אחרי הסעודה נלקטו על ידי המסובים בזהירות יתירה. ויש אשר נשקו אותם ושמו אותם בכליהם למשמרת, כסגולה המביאה ברכה והצלחה ומרפא בכנפיה. ככה נהג האיש בכל מאכל שהגישו לפניו! מקצתו אכל ואת השאר חטפו המסובים. כאשר הביאו כוס־של־ברכה גדולה… השמיע השליח איזה פסוקים מן הזוהר אשר פרשם בערבית ואחר כך ברך על הכום בקול חוגג. אחרי טעמו מן היין, עברה הכוס מיד ליד, וגם טפטפו ממנה לתוך כוסות אחרות אשר נקדשו על ידי המזיגה הזאת״.

״אחרי ברכת המזון נועזו [הנשים] העלובות לגשת אל הרבי! העזות שבהן נשקו לו על ידו, והביישניות תפשו בכנף בגדו ונשקוה בדחילו ורחימו, ועל פי רוב גם בדמעות אפים. אחדות מהן פרצו בבכי והתחננו להרבי שיברך אותן בברכה מקודשת, אותן ואת בעלן ואת יוצאי חלציהן. ויבואו האנשים על הנשים, ממש נדחקו בזרוע ותפשו את מקומן: כולם מבקשים ברכה מפי החכם, שואלים להאציל מברכת ציון המקודשת… והרבי מצדו אינו צר עין! הוא מעניק וחוזר ומעניק לכל אחד ואחד את רובי ברכותיו, בתבלו כל אמרה בפסוקים מן התנ״ך ומן הזוהר או גם בהעלותו על דל שפתיו לחשים והשבעות. וכל הפורש ממנו משאיר מתנת כסף בידי בעל הבית, אשר זכה לכבוד כי ברכת הצדיק תהיה שרויה בביתו, ובעד הכבוד הזה הוא מקבל על עצמו את קבוץ הכספים בשביל מוסדות הארץ הקדושה״. ״בבית הכנסת, בסעודת מצוה וכל מסבה ואספה שבדת יסודתה, תופש ׳החכם׳ מקום בראש… ואחרי דבריו ומנהגיו לא ישנו, כי על כן מוצאם מארץ הקודש״.

״בימי שבתי בכומס הייתי עד למחזה פרישתו של ׳החכם׳: בעל הבית צוה לאסוף לפני ביתו את כל בהמות הרכיבה שנמצאו בעיר, ויבחר מהן פרדה גבוהה עם אוכף ומדים נאים אשר קשטו אותם בגלומי בד יקרים לכבוד החכם. כל הקהל עמד והמתין שעות ארוכות ליציאת ה׳הלויה׳(כך הם קוראים לפרידה זו) של החכם. רגע הפרישה היה נלבב וחוגג באמת! האנשים נשקו את שולי בגדי החכם, בדמעות בעיניהם בקשו כי ישוב ויאציל להם ברכה, והנשים עמדו מרחוק והביטו בעיני חנינה. המושלמים שעברו הרכינו ראשם, פשטו ידיהם לברך את הרבי שהוא ׳הרם׳ או איש קדוש גם בעיניהם… הרבי רכב על הפרדה הגבוהה והמקושטה כמלך בגדוד! ראש העדה ונכבדי העיר, אשר באו לפגשו ולהביאו אליהם, משני עבריו, ומאחריהם כבודה רבה של רוכבים לבושי חג. כל אלה ליוו את החכם… אנשים ונשים וטף קראו בקול! צאתך לשלום! בעברית וערבית, והאנשים ליוו את ברכתם בקריאות הידד! יו י יו!״ 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

פברואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
רשימת הנושאים באתר