עולים במשורה- אבי פיקאר

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

בצד שיקולים שנגעו לבריאותם, לגילם ולכושר עבודתם של המהגרים החדשים היה מקום, כמעט בכל מדינות ההגירה, לשיקולים של שיווי משקל אתני ושמירת צביונה התרבותי, הלאומי ולעתים גם דתי של החברה הקולטת. ב־1882 נאסרה בארצות הברית כניסתם של פועלים סיניים, ומאוחר יותר הורחב האיסור גם לבני אומות אסיאתיות אחרות. הכניסה הותנתה בידיעת אחת השפות האירופיות.

הערת המחבר : החוק התקבל בתמיכה רחבה שהצליחה לגבור על הווטו הנשיאותי שהטיל וודרו וילסון. ראו אואדה, ארץ הגירה, עמי 44; אריאלי, המחשבה המדינית, ב, עמי 309.

ב־1921 נחקקו החוקים הראשונים שהגבילו את כניסתם של מהגרים מדרום אירופה וממזרחה ובהמשך נוספו עליהם תיקונים והגבלות.״"

הערת המחבר : ב־1921 חוקק הקונגרס את חוק ההגירה שקבע מכסות הגירה כלליות בשנה וחילק אותן על פי העדפות לאומיות וגזעיות. החוק התיר כניסתם של מהגרים בני מדינת מוצא אחת לארצות הברית כל עוד לא עלה שיעורם על שלושה אחוזים מאזרחי אותה המדינה שהתגוררו בארצות הברית ב־1910. המטרה הייתה להגביל את כניסתם של מהגרים מדרום אירופה וממזרחה. החוק לא חל על מהגרים אסיאתים. הגירתם של אלה הייתה כאמור אסורה לחלוטין. ב־1924, לאחר שהתברר שאין די בחוק הקיים, הוא תוקן כדי להגביל עוד יותר את הגירתם של בני קבוצות בלתי רצויות. מכסות ההגירה השנתיות לכל ארץ מוצא עמדו עתה על שני אחוזים ממספר אזרחי המדינה שחיו בארצות הברית ב־1890, בראשיתה של ההגירה הגדולה מארצות לא־פרוטסטנטיות. ב־1929, עם המשבר הכלכלי, הוגבלה מכסת המהגרים השנתית הכללית ל־150,000 בלבד. הגבלות אלה הוגמשו לאחר מלחמת העולם השנייה, וב־1965 בוטלה ההעדפה הלאומית להגירה ומכסות ההגירה חולקו באופן שוויוני יותר (אואדה, ארץ הגירה, עמי 45).

חוקי ההגירה של ארצות הברית סגרו את שעריה של ׳ארץ החופש " בפני אנשים שנזקקו להגירה יותר מכול והותירו אותם פתוחים בפני אלה שנזקקו לה פחות. אוסטרליה מנעה את הגירתם של לא־אירופאים, קנדה העדיפה מהגרים מצפון מערב אירופה, וגם מדיניותה של ארגנטינה, שצמצמה את ממדי ההגירה אליה בשנות השלושים, התבססה על חשש משינויים במבנה האתני של אוכלוסייתה עקב גל הגירה של יהודים מגרמניה.

מדינות שקיבלו מהגרים מסיבות כלכליות וראו בהם מנוף לפיתוח המדינה והחברה התנו את כניסתם בבדיקת יכולתם לתרום לכלכלה ובהקפדה על שמירת הצביון האתני של המדינה. הסיבה למדיניות פתיחת השערים, התועלת למדינה הקולטת, הכשירה את סגירתם מסיבות כלכליות ואתניות, מדיניות שנקטו רבות ממדינות ההגירה בשנות השלושים של המאה העשרים. סקירת מדיניות קבלת זרים של מדינות הגירה חשובה להבנת השוני שבין מדיניות זו לבין מדיניות של ׳שיבה׳ שנוקטות מדינות בעלות ׳זכות שיבה ׳(רפטריאציה).

מדיניות הגירה של לאומיות של פזורה

מדינות הגירה ביססו את מדיניות כניסת המהגרים על תועלתה של המדינה. פתיחת שערי הארץ להגירה הייתה הכרעה פנימית של המדינה הקולטת וכמוה ההכרעה בדבר צמצום ההגירה והגבלתה. המהגרים עצמם לא השתתפו בדיון הפנימי על כללי הגירה. שונה היא מדיניות ההגירה בקרב מדינות של ׳לאומיות של פזורה׳, מדינות בעלות תפוצה מחוץ לגבולות המדינה.

ארנסט גלנר, חוקר הלאומיות, הגדיר תנועות לאומיות שונות ׳לאומיות של פזורה׳. סוג זה של לאומיות מאפיין לדעתו קבוצות מיעוט משכילות יחסית לסביבתן אולם חסרות כוח פוליטי ושלטוני. בתקופה האגררית היו קבוצות מיעוט כאלה ל׳קהילות מתמחות׳ בעלות תפקיד חברתי וכלכלי חשוב. המעבר לתקופההמודרנית אפשר לרבים מבני קבוצת הרוב לרכוש לעצמם אותן התמחויות וכך נותרו בני המיעוט בלא תפקיד חברתי וכלכלי ועקב זאת גם בלא הגנה שלטונית. השלטונות יכלו לספק את רצונותיה של קבוצת הרוב באמצעות נישול המיעוט המתמחה ורדיפתו. אחת האפשרויות שעמדה לפני מיעוט כזה, בצד הניסיון להיטמע בחברת הרוב, הייתה לחדול להיות מיעוט, הווה אומר להקים מדינה משל עצמו. לעתים קרובות היה לקבוצות כאלו בסיס טריטוריאלי, תחום שהן היו בו חלק ניכר מהתושבים. התנועה הפוליטית של לאומיות הפזורה שאפה אם כן להשיג ריבונות ועצמאות בטריטוריה זו, ולאחר השגת הריבונות לדאוג לבני הפזורה הנרדפים, לספק להם מקלט פיזי ולפעול פוליטית למענם.

הערת המחבר :   גלנר, לאומים ולאומיות, עמי 143-134. בצד היהודים מכניס גלנר לקטגוריה זו גם את היוונים ואת הארמנים. לכל אחת משתי הקבוצות האחרונות, למרות פיזורן הרב, היה בסים טריטוריאלי שרבים מאנשיה היו מרוכזים בו והוא המקום שהמיעוט הקים בו לבסוף את מדינתו. ליהודים לא היה שום בסיס טריטוריאלי ממשי והמבנה החברתי שלהם לא היה מאוזן. גלנר רואה במפעל הציוני ׳טרנספורמציה מדהימה׳ שהצליחה ליצור ריכוז טריטוריאלי ולייצר שכבות חברתיות שהיו חסרות במדרג החברתי של העם היהודי. הוא אינו מתייחס למתח, שאמור ללוות כל לאומיות של פזורה, בין צורכי המרכז הלאומי בבסיס הטריטוריאלי לבין צורכי הנותרים בפזורה, מתח שאינו קיים בתנועות לאומיות המייצגות קבוצות המרוכזות בבסיס טריטוריאלי, שצורכי המרכז הלאומי שלהן תואמים את צורכי בני האומה. בהקשר הציוני דובר רבות על המתח שבין הצלה לבניין ועל התייחסותה של התנועה הציונית למצוקת יהודי אירופה נוכח השואה או התעלמותה ממנה. ראו צור, לאומיות פזורה, עמי 183-180.

כדי למלא משימה זו מחוקקות מדינות שמייצגות לאומיות פזורה חוקי הגירה המסייעים לבני הלאום. בישראל בא הדבר לידי ביטוי בחוק השבות. אולם ישראל איננה יחידה. כך גם המצב במדינות נוספות שמחוץ לגבולותיהן יש קבוצות המזוהות אתן מבחינה לאומית כמו למשל ארמניה, גרמניה, יוון ופינלנד. חלקן מדינות לאום טריטוריאליות שהימצאותם של בני הלאום מחוץ לגבולותיהן היא תוצאה של סרטוט מחדש של הגבולות (כמו אחרי התפרקות ברית המועצות או יוגוסלביה) או תוצאה של נדידה, שאירעה לעתים מאות שנים לפני כינונה של מדינת הלאום המודרנית. חלק מן המדינות האלה הוקמו בזכות פעולתן של תנועות של לאומיות של פזורה.

בשונה ממדינות ההגירה, במדינות שמייצגות לאומיות שנמצאת מעבר לגבולות המדינה הלגיטימציה להגירה של בני הלאום אינה נובעת מסיבות כלכליות או מחישוב התועלת שיביאו המהגרים למדינה הקולטת אלא מהעובדה שהיא נתפסת כמדינתם של אותם מהגרים באופן מוחשי או סמלי. הם אינם עוברים למדינה אחרת אלא ׳שבים לביתם׳. גרמניה למשל הגבילה את כניסתם של מהגרים זרים וראתה בהם רק עובדים אורחים ,(guest worker' אך ראתה בחיוב את הגירתם של  ׳גרמנים אתנים׳(Aussiedler). קטגוריה זו מתייחסת לצאצאיהם של תושבי האזורים שהיו מאוחר יותר בשטחן של גרמניה ואוסטריה. מאז המאה השתים עשרה החלו דוברי גרמנית לנדוד מזרחה ודרומה למקומות שהשליטים ראו בהם גורם :־בלי מועיל: להונגריה, לאזור ווהלין שבפולין, לחצי האי קרים ולאזור הוולגה. משנות החמישים של המאה העשרים החלו גרמנים אתנים ממזרח אירופה ׳לשוב למולדת אבותיהם׳, כפי שמגדירה זאת המדיניות הגרמנית הרשמית.

־וון המודרנית רואה בצאצאיהם של דוברי היוונית את בני הלאום היווני. למהגרים ממוצא יווני מוענקת אוטומטית אזרחות והגירתם מוגדרת ׳שיבה למולדת׳ אף שלרבים מהם אין שום קשר ליוון המודרנית (הם באים ממקומות שנמצאים כיום ברוסיה, ברומניה או בטורקיה) והיוונית שבפיהם שונה מאוד מהיוונית המדוברת ביוון.

הערות המחבר :  אף שגרמניה היא אחת המדינות שזרים היגרו אליה בהיקף המשתווה רק לארצות הברית ושיעורם של הללו הוא 8.6 אחוזים מאוכלוסייתה אין היא רואה את עצמה מדינת הגירה. ראו בייד וויינר, ׳הקדמה׳, בתוך: הנ׳׳ל, הגירה, עמי vii; בייד, מהגירה, עמי 31-12.

שם, בוולגה, הוקמה ב־1924 הרפובליקה האוטונומית סובייטית של גרמני הוולגה. עם פלישת הנאצים לברית המועצות ב־1941 החריב סטלין את הרפובליקה, טבח חלק מתושביה והגלה את האחרים.

1       בייד, מהגירה, עמי 4; הופמן, גרמנים אתנים, עמי 15-12. הגל הגדול של גרמנים ׳אתנים׳ הגיע למערב גרמניה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה. חלק גדול מישיבה׳ זו נבע מגירוש, יישוב מחדש וטיהור אתני של אזורים שמיעוט גרמני התגורר בהם או של אזורים שהיו שייכים לגרמניה וסופחו למדינות מזרח אירופה. לאחר מכן המשיך גל השיבה, אולם מניעיו היו בעיקר מצוקה פוליטית וחברתית. הגירה מסיבות כלכליות בלבד הייתה נדירה. ראו מינץ ואולריך, דפוסים משתנים, עמי 69. עד תום המלחמה הקרה ב־1989 לא הגבילו השלטונות הגרמניים את הגעתם של גרמנים אתנים למערב גרמניה. הם רק נדרשו להוכיח את שורשיהם הגרמניים וזכו לקבל אזרחות מיד גם אם נכנסו שלא כחוק(שם, עמי 72-71; יעקובסון ורובינשטיין, ישראל והעמים, עמי 227). עם נפילת מסך הברזל הקשיחה גרמניה במקצת את התנאים להתאזרחותם של גרמנים אתנים בה, אך גם היום זו עדיין מדיניותה הרשמית בכל הנוגע למתגוררים בשטחי ברית המועצות לשעבר. ראו טרואן ובייד, ׳הקדמה׳, חוזרים הביתה, עמי xv.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר