קו לקו. אסופת מאמרים-שבחי רבי חיים בן עטר גדליה נגאל

שבחי רבי חיים בן עטר

גדליה נגאל

אווירת התמיהה והמבוכה המאפיינת את תחילת הפגישה בין המלך לר׳ חיים, משתנה עד מהרה. מהרגע בו השליט מתבקש להציץ במראה הופכת האדרה הסגולית לזאת של כובד ראש. שאלותיו של ר׳ חיים בדבר המימצאים הנראים במראה הולכות ונשנות, והמבנה הדיאלוגי  (המשותף למרבית הנוסחים) מסייע להסרת החייץ האגדי ולביסוס אשלית המציאותיות. מראיית העולם כולו, דרך ראיית ממלכתו, מגיע המלך לראיית ארמונו וחדר משכבו.

דומה, כי מוטיב המראה והמבנה הדיאלוגי של סיפורנו מקורם בסיפור נוצרי ביניימי על נואפת, שעקבותיו בולטים בסיפור חסידי מסויים, שלא מן הנמנע כי השפיע על הסיפור הנדון. אמנם בסיפור הנוצרי והחסידי היורה הוא הנואף [הזומם לפגוע בבעל] ולא הבעל הנבגד, אלא שמוצרי מפלח החץ לבסוף את לב הנואף כשם שבסיפורנו הלז נורה. גם בסיפור הנוצרי וגם כאן נטמנת הגוויה והאשה מנסה להסתיר את האירועים מבעלה בשובו ממרחקים. בסיפור הביניימי נשפטה הנואפת למוות ונדונה לשרפה, ואילו כאן המלכה אינה נפגעת, שהרי כלל לא נאפה.

כנרמז לעיל, אין לחשוב כי הסיפור הנוצרי השפיע ישירות על הסיפור הנדון, ויש להניח כי השפיע בעקיפין, דרך הסיפור שנדפס בסיפורי קדושים. הנחה זאת מתחזקת בגין עובדת הדפסתו של הנוסח (היידי) הראשון של הסיפור בלמברג, , מקום בו נדפסו אוספי־סיפורים רבים, וע״פ בית־עקד־ספרים לח. ד. פרידברג גם ספר סיפורי־קדושים.

בספרות הסיפורית היהודית לדורותיה מצאנו סיפורים רבים אודות ויכוחים עם כמרים ומכשפים, שכתוצאה מהם נתבטלה גזירה חמורה. לא־פעם מתקשרת בסיפורים דמותו של הגיבור־המציל עם אגדת הסמבטיון ועם גולי עשרת השבטים אשר מעבר לנהר. גם על ר׳ חיים בן עטר מצוי סיפור — בשני נוסחים — שענינו שביתת ר׳ חיים באחת השבתות מעבר לסמבטיון. נוסח אחד נדפס בספרו של ר׳ אברהם הלוי ן׳ סוסאן ודומה לו נוסח נוסף שנדפס בספרו הנ״ל של ר׳ אברהם שטרן.

ר׳ אברהם ן׳ סוסאן שמע את הסיפורים אודות ר׳ חיים בן עטר בכל הנראה מאביו, שגדל בעיר סאלי שבמארוקו, מקום לידתו של בעל ״אור־החיים״. שהייתו של ר׳ חיים מתוארת בלשון מליצית, והיא, ככל הנראה, לשונו של המסגנן האלמוני עליו רומז המחבר בהקדמתו. את נוסחו של ן׳ סוסאן אביא בנספח, ואילו להלן אסכם את נוסחו של שטרן:

אחרי עלייתו של ר׳ חיים בן עטר לארץ ישראל, הוא יצא את הארץ כשד"ר (שליחא דרבנן), ובאחת מנסיעותיו הגיע עד לסמבטיון הנודע. אחרי חצות היום, באחד מימי הששי, עבר ר׳ חיים את הנהר ובחיותו תועה ביער עבות פגש בענק שגרזן בידו. מתוך פחד עלה ר׳ חיים וטיפס על אחד העצים. הענק כרת עצים ובקע ענפים, ובכל מעשה ומעשה היה אומר ״לכבוד שבת קודש״. הבין ר׳ חיים כי יהודי לפניו, ירד מן האילן ונתקבל בלבביות, ואף הוזמן על ידי הענק לביתו. לקבלת שבת לקחו הענק לבית הכנסת, מקום בו עמד כל אדם בהתאם למדרגתו הרוחנית. היו אשר מדריגתם אפשרה להם להיכנס פנימה, והיו שזאת אילצתם להישאר בפרוזדור. הענק, מארחו של ר׳ חיים, היה שמש בית הכנסת וגם בעל קורא. מיד עם היכנסם לבית התפילה ניגש ר׳ חיים אל ארון הקודש, וכל הנוכחים התפלאו על מדריגתו הרוחנית הגבוהה. בסיום התפילה הוזמן ר׳ חיים על ידי הרב לסעוד על שולחנו, אך השמש טען כי הלז הוא אורחו. הרב והשמש נתפשרו: שתי ארוחות השבת יסעד האורח על שלחן השמש, ואילו את הסעודה השלישית יסעד על שלחן הרב.

בסעודה השלישית דרש הרב דרשה על פסוק מסוים, וציין כי זה עתה שמע בישיבה של מעלה פירוש חדש על הפסוק, אשר נמסר שם בשמו של ר׳ חיים בן עטר. ר׳ חיים (שהרב לא הכירו) טען שלאותו פרשן היתה כוונה שונה ועמוקה מזו שבדברי הרב. כזאת אמר פעמים מספר, עד שהרב הבין שהיושב ליד שולחנו אינו אלא ר׳ חיים בן עטר, בעצמו. הרב הרעיף אותות חיבה וכבוד על אורחו החשוב, ולאחר השבת דאג שיחזירו אותו בשלום אל מעבר לנהר.

מדברי שטרן לא ברור אם שמע גם סיפור זה (הבא בספרו אחרי סיפור ביטול הגזירה) מפי ר׳ שמחה גולדברג. אולם הדבר מתקבל על הדעת, שכן שטרן מקפיד להזכיר את מקורותיו, ולו היה שומע סיפור זה ממקור אחר, היה מציין זאת. בנוסה נוסף, שנדפס זמן רב אחרי ״מעשה הצדיקים״, נמצאים מספר

שנויים. יציאתו לדרך של ר׳ חיים באה לשם תיקון חטא, אותו חטא בשעה שעבר בשתיקה על ביזוי תלמידו. הוא התחיל את גלותו ביום הראשון בשבוע, וביום החמישי חכך בדעתו היכן לשבות. מחשבותיו סובבו על פרשת השבוע, ותוך כדי חידוש פרשנות נרדם. רוח עזה אחזה בו, והעבירה אותו לתוככי־יער

מעבר לסמבטיון. שם פגש ר׳ חיים חוטב עצים ממלמל ׳לכבוד שבת׳ בכל פעולה ופעולה, אשר הזמינו לשבות בביתו. חוטב העצים, שכיהן כרבה של הקהילה, אמר ליד השלחן דברי תורה ששמעם במתיבתא דרקיעא בשם ר׳ חיים. כאשר כינה האורח [ר׳ חיים] את בעל הפירושים הללו בשם חיים בן עטר, ללא הוספת כנויי כבוד, כעס הרב המארח, ובתור עונש סגרו במחסן עצים. במוצאי שבת גילה " שר של אש׳ לרב, כי אורחו הוא ׳צדיק הדור׳, וכי שמו הוא רבי חיים בן עטר. הרב מיהר לבקש סליחת האורח, ובשומעו כי קיבל על עצמו גלות לשם כפרת עוון, התיר לו נדרו, ור׳ חיים שב למקומו.