הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

 

במישור העממי: סגולות להולדת בן

חכמים רצו לעודד קיום מצוות, ותלו בקיומן כגמול – לידת בנים. כך למשל: מי שמקיים מצות הכנסת אורחים יהיו לו בנים זכרים. לדברי ר׳ רפאל משה אלבאז(׳עדן מקדם׳, תשמ״ט, עמי פז).

במראכש היו נותנים לכלה במשך שמונה ימים אחרי החופה שבעה דגים קטנים, אותם עליה לבלוע, ומאמינים שיהיו לה שבעה בנים. בפאס ובצפרו, לפי עדות מהמאה ה־20, אם הכלה וקרובות לוקחות ילד קטן ומניחות אותו על מיטת הכלולות, הן מאמינות שלזוג יוולד בן זכר. בפורים היו מבקשים, נוסף לפרנסה ובריאות, בנים זכרים (א. מיוסט, 2000 עמי 102, 158).

סגולות ״לעורר רחמים אם יזכה להוליד בן זכר״, הועתקו על ידי ר׳ יוסף כנאפו מהספרים ׳שבט מוסר׳ של ר׳ אליהו הכהן מאיזמיר ומהחיד״א (׳אות ברית קודש׳, דף צד ע״ב).

עלייה לקבר צדיק נחשבה לסגולה. לפי זכרונות של אדם שאשתו בת למשפחה בה נולדו רק בנות, ובמשך 15 שנים ילדה לו חמש בנות. היא עלתה לקבר צדיק, וקנתה מחצלת למקום. לאחר שנה נולד לה בן(מאפו מחלוף, 2000, עמי 19).

בברכת מי שברך בזבד הבת לקרובים נאמר בין השאר: ״ויזכה לאביה ולאמה לראות בשמחתה ובחופתה בבנים זכרים״ (יצחק קורייאט, ׳נחלת אבות ותקון יצחק׳, דף יט).

בתוניסיה ובג׳רבה היו נשים עקרות או כאלה שציפו לבן נוהגות לעמוד ליד כסאו של אליהו בעת ברית המילה, בתקווה שהן תזכינה לבן(י. לבן, תשנ״ז, עמי 55).

הספד על אשה שמתה בלא בנים. אשה שנפטרה בגיל צעיר ובלי בנים היתה נחשבת כמי שראויה לרחמים, ולעתים מצאה נחמה לעקרות במעשים טובים לזולת. בחיבורו של ר׳ אברהם אנקאווא מהעיר אלמעסכר מופיעה הכותרת: ״דרוש דרשתי על אשה כשרה בת קדושים שמתה בלא בנים רחמנא ליצלן״ (׳יקרא דשכבי׳, בתוך: ׳מלל לאברהם׳, דף רעא).

ר׳ רפאל חיים משה בן נאיים כתב בהקדמה לספר דרשותיו ׳פטר רחם׳, ירושלים תרע״ג, כי הוריו רצו בן זכר. לשם כך עלו לקבר ר׳ עמרם בן דיוואן ליד ואזאן. לבסוף נדרו נדר שאם ה׳ ייענה לתפילתם, יעלו לארץ ישראל עוד בהיות התינוק יונק, וכך היה. תפילתם נענתה, ולאחר שנולד המחבר עלו לארץ עם תינוקם.

ב־1884 פורסמה ידיעה על אשה יהודית בטנג׳יר שנדרה שאם תלד בן זכר, תערוך בעת ברית המילה מסיבה מלווה במוסיקה, אליה יוזמנו עניים יהודים ונוצרים, שישבו לחוד:(1884 ,.TM, 13 Nov).

יצחק בן שימול, שליח כי״ח בתיטואן, כתב דו״ח שפורסם בשנת תרמ״ט, ובו נכתב:

לידתו של בן זכתה לתשומת לב על ידי המשפחה והקהילה. המיילדת פורצת בקריאות שמחה בהיולד בן. אדם נכבד היה מורח דבש על שפתיו, ורק לאחר מכן ניתן לאם להניקו. ואילו לידת בת התקבלה בקרירות כנחמא פורתא, ובתקוה לטוב יותר(המליץ, תרמ״ט [1889], גל׳ 93, עמי 3). כשנולד בן אומרת המיילדת ״ברוך הבא״, וכשנולדת בת אומרת ״מסעודה מימונא״ – מבורכת במזל טוב או ״מבארכא מסעודא״ – מבורכת ומאושרת. לביטוי שמחתן על הולדת זכר, הנשים פורצות בקריאות יו־יו. לפי מנהגי קהילת דבדו כשנולד בן אומרת המיילדת (בתרגום מערבית יהודית): ״אלוקים, אלוקים, הרחמים מאלוקים, ברוך הבא באליהו הנביא״. ואם נולדה בת אינה מכריזה דבר, ורק מבקשת להכין ליולדת מושב מתאים (א. מרצייאנו, תשמ״ז, עמי 103: י. בן עמי, תשנ״ב, עמי 69-67).

כשהמיילדת מסיימת את מלאכתה בחיתוך הטבור, בניקויו וחיתולו, היא אוחזת בתינוק בשתי כפותיה, ובעומדה מול המזוזה היא נושאת עיניה למרום בתפילה בערבית יהודית:

השבח וההודיה לשמך הגדול והקדוש על גאולתך את היולדת ופרי בטנה. יהיה רצון מלפניך שהבן הזה יגדל בתורה ובמעשים טובים, חכם וירא ה׳ בחיי אביו ואמו, ויביא ברכה וגאולה לעם ישראל. אחר־כך היא מניחה בפי התינוק גרגיר סוכר ואומרת לו: ״תמתק התורה בפיך כסוכר המתוק הזה״. מוסרת אותו לאם, ומברכת אותה בברכת מזל טוב, ולאחר מכן סועדת עם המשפחה.

במשך שמונה הימים עד הברית נהגה המיילדת לבקר בבית היולדת יום יום, להחליף התחבושת על הטבור. היו שמים רצועת בד טבולה בשמן ומלח סביב בטנו עד שהטבור מתרפא לגמרי. את שכרה קיבלה המיילדת ביום הברית.

היו אמהות שהחזיקו את התינוק ומלמלו באזנו את כל האלף בית, כדי שיתחיל את חייו בשמיעת אותיות התורה. כהגנה מפני השדים היו מניחים לידו צרור מלח ולמראשתיו ספר תהלים. עד ליום הברית היו הנשים באות לבקר את היולדת ולברכה.

שיר למיילדת ולתינוק

המקור: בערבית יהודית

המיילדת מיילדת שלנו, מתוקה כניסתך למפתננו

 את הילד לקחנו אנו, ואילו הבת לשכנתנו.

המיילדת המיילדת, מתוק בואך אל דירתי,

 זה הילד שלי הוא, ואילו הבת לשנואתי. (לסרי, תשמ״ז, עמי 39).

כביטוי לנחיתות הבת לעומת הבן היו שרים במכנאס שירים אלה, המובאים כאן בתרגום מערבית יהודית: מיילדת מקובלת מזלות מבשרת

בשרתיני בבן

תזכי בעיניים פקוחות לגן עדן.

שונים מאד היו השירים ששרו כאשר נולדה בת:

מיילדת אילו היה זה בן

 כי אז זוג נזמים לך אתן

 אך הנה בשרתיני בבת,

 מקל על ראשך ינחת.

כאשר אמרת בת לי

אמרתי לתהות חלילה לי

כי עם החינה בידיה

 בגדי משי יהיו מלבושיה.

מיילדת עיניך שמה

 אם בן, בשרי אמא

אך אם בת מבשרת

תיכווה לשונה בגחלת. (אסתר טולידאנו, תשל״ז, עמי 70-61).

שיר שהיה נהוג לשיר בצפרו:

מיילדת אם הוא זכר ניתן לך מנה יפה

 אם תאמרי היא נקבה סתום פה וגם שפה

מיילדת אם הוא זכר ניתן לך מה שתרצי

אם תאמרי היא נקבה מעין המחט תצאי. (׳יקרא דשכבי׳ לחברת גמ״ח, תרפ״ו! ד. עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, ג, עמי 84).

במרוקו, כשהיו אומרים בעת הלידה ״בסימן טוב״ – היה ברור שנולד בן (א. מיוסט, 2000, עמי 143).

ר׳ שלום משאש כתב כי ״דעינינו הרואות בכל באי עולם שאין שום אחד מתפעל ומרגיש כלל בחסרון הבת כלל ובעת לדתה נשמע בבית קול נהי והמה בוכים״ (׳תבואות שמ״ש׳, ח״ג אהע״ז, סי׳ יט).

היה מנהג אצל יהודי מרוקו כי כשנולד בן, היה המלמד בא עם תלמידיו לבית היולדת עם אגרות נגד מזיקים ועין הרע, ושרים ״המלאך הגאל אותי מכל רע״ (בראשית מח, 16): ״שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי״ (תהלים קכא, 1) ואלה נתלו בבית היולדת.

בכל לילה עד הברית היו מתכנסים הקרובים בבית היולדת, אומרים פסוקים נגד מזיקים ושרים פיוטים. אחד האורחים נוטל סכין גדולה ודוקר סמלית את הקירות של החדר בה שוהה היולדת, כדי לגרש את השטן. הנוכחים אומרים את הפסוק ״והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו, כאשר ציווה אותו אלקים״(בראשית ז, 1). מבית הכנסת מובא ׳כסאו של אליהו׳ לבית היולדת, כשהוא מעוטר בשטיחים וברדידים (ש. מייזליש, תשמ״ה, עמי 106).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר