מימונה ־ מדרש השם ומנהגי החג-אהרן ממן

אהרן ממן

מרקם הלשונות היהודים

בצפון אפריקה.

מימונה ־ מדרש השם ומנהגי החג

מבוא

חג המימונה, פרץ זה מכבר מרשותם של יוצאי צפון אפריקה והוא הולך ונעשה במידה רבה נחלת הכלל בארץ ובתפוצות, מלומדים רבים ניסו לעמוד על מהותו ולהסביר את משטעותו. ולא בכדי. ככל שמתרחב מעגל החוגגים של חג זה, ביניהם אנשים שמעולם לא שמעו עליו קודם לכן, כן נוצר הצורך להצדיק את קיומו ולהסביר את רקע צמיחתו. למעשה, גם בקרב החוגגים המקוריים, עוד בהיותם באפריקה הצפונית, תהו על טיבו של החג, ואף נתנו בו טעמים לרוב. אותם טעמים מתגלגלים גם כיום בפיותיהם של הבריות אף בעלוני הסברה של אנשי הציבור המארגנים את החגיגות הציבוריות של המימונה. דא עקא, שמרוב עצים אין רואים את היער ומרוב טעמים אין רואים עוד את המקורי. ׳בחינה מתודולוגית ריבוי הטעמים מהווה בעיה, והריהו בבחינת עושר השמור לבעליו לרעתו. ריבוי זה מעיד, מן הסתם, על חוסר רציפות בשלשלת מסירת ״מצוות החג, טעמיו ורמזיו״ ואולי על העדר מסורת כלל.

ואמנם ראשיתו של חג זה לוטה בערפל ההיסטוריה. אף אין בידינו תעודה כלשהי מימים קדמונים, שתעיד באופן חד־משמעי על טיבו של החג. לא נותר אפוא לחוקרים אלא ליתלות באסמכתאות עקיפות: במסורות שבעל־פה, רופפות ככל שתהיינה, בהתבוננות מנהגי החג ובניתוח הלשוני של שם החג.

לאמתו של הדבר, לא רק מסורת הטעמים אינה מגובשת. העיון השטחי ביותר עשוי להראות, שגם החג עצמו לא נתגבש בדפוסים קבועים, לא בעבר ולא בימינו. כל קהילה חגגה אותו בסגנון משלה ובהדגשים שונים. יש ששמו דגים חיים על שולחן המימונה ויש שלא נהגו כך. יש שנהגו לאכול חמץ – מופליטה או כוסכוס – עוד בליל המימונה, ויש שהחמירו שלא לאכול שום סוג של חמץ עד למחרת היום. יש ששמו כוס שמן בתוך קערת הקמח, ויש שלא נהגו לשים על השולחן לא קמח ולא שמן. יש שנהגו לחבוט על בני ביתם בענפי ירק או בשיבולים ויש שלא. יש שהלכו בבוקרו של יום המימונה אל המעיין, אל הנהר או אל הים, ויש שלא הלכו. וכיוצא באלה הבדלים.

גם אופיו הציבורי של החג טרם נתגבש. רמז לדבר אתה מוצא בהצעה להופכו ל״אחד במאי יהודי ישראלי… ליום של הזדהות וסולידריות בין תושבי ישראל״, אך אין הכוונה לדון כאן בגלגולי החג בזמננו, במדינת ישראל.

חוסר הגיבוש עשוי לרמז, שגילו של החג צעיר יחסית, על כן אין לו מסורת, אך אפשר שהיותו חג עממי ובלתי מחייב מבחינה הלכתית או לאומית הוא שגרם להיעדר הגיבוש ולנתק בשלשלת המסירה. בכך שונה חג זה מהחגים שנתמסדו בתולדות האומה ושגלגוליהם מתועדים בספרות הכתובה, כגון החגים הדתיים והלאומיים.

הערת המחבר : ואמנם יש הסבורים כי לא הוחל לחוג מימונה לפני המאה השמונה־עשרה. ראה להלן.

נושא המימונה כבר נידון בהרחבה ובהעמקה על ידי מיטב החוקרים בזמננו ונציין כאן אחדים בלבד: את ההיסטוריון ח״ז הירשברג, במאמרו המקיף והמפורסם ״המימונה וחגיגות אסרו חג של פסח״, את חוקר הפולקלור, י׳ בן־עמי, שייחד מחקר לנושא, ״חג המימונה של יהודי מרוקו״, ואת האנתרופולוג וההיסטוריון הארווי גולדברג. קשה אפוא לחדש דבר לאחר ממצאיהם, אלא כמעמר אחר הקוצרים.

עם זה, מבקש אני לעיין מחדש בניתוח הלשוני של שם החג, ניתוח העשוי להשליך אור על משמעות השם וגם על מנהגי החג ומקורו.

נראה שאת בליל המנהגים על משמעיהם המרובים אפשר ליישב, בדרך של הצטרפות זה לזה והתרבדות זה על זה. ואולם שם החג מחייב ביאור חד־משמעי, בהיותו נתון בצורה ובצירוף מוגדרים.

כעשרים הסברים הוצעו בניסיונות לעמוד על טיבו ההיסטורי של חג זה, חלקם המבוססים על מדרש אטימולוגי של השם ״מימונה״, חלקם המנמקים את עצם קיומו של החג וחלקם הדנים באחד ממנהגיו. ההסברים יש שהם משלימים אלו את אלו, אך יש מהם הסותרים זה את זה, והעיקר, יש שאנו יודעים בדיוק מתיי וכיצד באו לעולם. הרב י׳ משאש נתן להירשברג טעם מסוים על השם ״מימונה״(ראה להלן) ולימים נתן לאיינהורן טעם אחר. כשאיינהורן שאלו לפשר הדבר, השיב לו הרב משאש, כי מה שאמר להירשבדג בשעתו לא היה אלא משום ״דרוש וקבל שכר״… בדרך הטבע, המידיינים כבר דחו הסברים אחדים וקיימו אחרים מטעמים שונים. כאן נתמקד בבוחן האטימולוגי־סמנטי בשם החג, כדי לאשש או לדחות קביעה זו או זו.