התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל

חיי הכלכלה

יהודי מרוקו מילאו תפקיד חשוב בחיי הכלכלה בתקופה בה אנו דנים. מלכי השושלת העלאווית פיתחו עם ראשית שלטונם קשרי מסחר וכלכלה עם ארצות אירופה והמסחר התחיל לתפוס מקום מכריע בחיי הכלכלה של המדינה. פריחה כלכלית פקדה את רוב ערי החוף: טנג׳יר, טטואן, סאלי, אגדיר, אספי ומאזאגן. סוחרים יהודים רבים נהרו לערי החוף ויחד עם יהודים מקומיים תרמו לפתוח קשרי המסחר עם ארצות חוץ.

שבתאי צבי

בסוף המאה ה־17 חלקם של היהודים במסחר היה מכריע. לפי עדות מוסמכת ״ב־1693 היה המונופולין למעשה בידי יהודים ונוצרים. סאלי וטטואן היו המקומות הנוחים ביותר שמהם יצאו הסחורות בקלות הרבה יותר.״ הקהילות היהודיות של סאלי וטטואן התפתחו מאד ומשכו אליהן יהודים רבים. רוחה חמרית היתה ברוב ערי החוף. היהודים עסקו ביצוא ויבוא של תבואות, בסחר בנשק ובבנקאות. ליהודי רבאט וסאלי נמסר הזכיון על המכס בשתי גדות נהר הבורגרג המפריד בין שתי הערים. יצורם ושווקם של שעוה, טבק ועורות היה תחום פעילותם הבלבדי. קשריהם המסחריים ועסקיהם איפשרו להם להכיר מקרוב את עמי אירופה שבאו אתם במגע, ואת בעיות מדינותיהם. הם למדו מהם שפות אירופיות. משום כך הם נקראו למלא תפקידים דיפלומטיים והוטלו עליהם שליחויות ראשונות במעלה.

אך אליה וקוץ בה. לא כל תושבי ערי החוף נהנו מרוחה כלכלית שפקדה את עריהם. רוב מנינה ורוב בנינה של האוכלוסיה היהודית גם בערי החוף וגם באזורים אחרים שלחו ידם במסחר זעיר, ברוכלות ובמלאכות שונות כמו צורפות, ריקוע נחושת, אריגה, חרטות, צביעה, נגרות, נפחות, סנדל­רות, חייטות ועוד. לאלה הפרנסה היתה מצויה להם בקושי.

העצמה הכלכלית התרכזה בידי קבוצה אוליגרכיה מצומצמת שצברה הון עתק בנגוד לשאר התושבים ובעיקר לתושבי ערי הפנים והדרום, אשר כלכלתן נפגעה מהבצורות התכופות שפקדו אותן ומהרעב ששרר בעקבותיהן. פערים כלכליים וחברתיים העמיקו ונוצר מעמד חדש וצמחה אצולה חדשה – אצולת ההון.

לאריסטוקרטיה חדשה זו היו קשרים מסועפים עם אנשי החצר והממשל ותמורת שוחד ומתנות זכו לטובות הנאה ניכרות ובין השאר היו פוטרים אותם מתשלומי מסים והטלים אחרים. אנשי שכבה חברתית זו התנכרו לשאר בני קהילתם אשר נשאו בנטל החובות וכרעו תחת המשא הכבד של מסי המלך והמושלים. הדים חזקים מהמצב החברתי ששרר מגיעים אלינו מאחת התקנות של התקופה: ״וראינו עוון גדול בינותינו שעל דבר המם מלאה הארץ חמם, הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם ונידלדלו, והרבה יש לאל ידם לתת המם כבל היהודים, והנה נתלים גאלי הארץ גויים אלימים ופורעים פיהם לבלי חוק לבלתי שאת משא המלך והשרים המוטל על כל בר ישראל… וכמה בני אדם חלושי כוח … וכו' ואין להם פרנסה ויש להם טיפול גדול (הרבה ילדים), שופכים דמם, ונקראים המעות דמים לפי שנוגעים עד הדם… והעשיר הבליעל והנבל אשר אמר בלבו אין אלוהים וירצה למלא כוחו משוד עניים מאנקת אביונים כדי להקל עולו ולהכביד על היתומים והאלמנות הנה זה מחלל שם שמים בפרהסיה.״ התקנה מסתיימת בחרמות ונדוים ״בכל האלות הכתובות בספר תורת משה רבינו עליו השלום וכו'.״

כך החריפו היחסים ונוצרו מתחים בין המנהיגות הרוחנית והמוני העם מצד אחד ובין אצולת ההון מצד שני, מתחים שעלולים לסבך את היחסים בתוך הקהילה ועליהם נעמוד בהמשך.