הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

השען

כשהייתי בן שש שלח אותי אבי לשען חכם עובדיה להביא לו את השעון שנתן לו לתיקון עוד לפני שנולדתי, מתי אביך נתץ לי את השעון? שאל אותי חכם עובדיה, ואני בתמימות השבתי: לפני שנולדתי, אה, הוא אמר, פתח את אחת המגירות, שלף משם שעון חזה עגלגל ומוזהב, הושיט לי ונזף: אם אין לך סבלנות כמו לאביך, קח את השעון ולך.

ידעתי שחכם עובדיה כבר מת מזמן, אבל הלכתי לבקר את החנות שלו, לא הייתי צריך לטרוח הרבה, כדי למצוא אותה, גומחה קטנה בקיר ואיש זקן יושב בתוכה, תלמידו אלעדלאווי, מוקף שעונים מתקתקים מכל המינים, והוא צמוד לקרביים של שעון, משקף קטן על העיין, מאחורי גבו – ילד קטן כבן שש מעיין גם הוא באותו שעון, אני מברך אותו לשלום והוא עונה אהלן וסהלן, כשהתפנה סיפרתי לו מי אני וחזרתי על סיפורהשעון של חכם עובדיה, המלמד שלו.

חכם עובדיה מת, הוא אמר, ״די זרבו מאתו״ – אלה שמיהרו מתו, הם תיקנו מהר. היום צריכים יותר סבלנות, לאן ממהרים? מה יש בצד השני של הרחוב? מה יש בראש ההר? את גן עדן לא רואים וגהינום יש גם פה, אם אני מתקן למישהו מהיום למחר, הוא כועס ופונה למישהו אחר, זה מחכה עשר שנים, הוא מניף אחד משעוני היד העגולים ומראה לי את התאריך על הפתק הצמוד, וזה מחכה שתים־עשרה, וזה עשרים, אנשים לא לוקחים לפני, כל פעם באים ושואלים מה נשמע, מה שלום הילדים, מי התחתן, מי נולד והולכים, בשביל מה שעון, אם אין לך זמן? מה שהיה אתמול זה מה שיהיה מחר, הנה תביט שם, הוא מצביע לחצר ממול ומראה לי אישה גוזזת צמר מהכבשה וחברתה מנקה את הצמר והופכת אותו עם הפלך לחוטים ושלישית כבר אורגת מעיל והילד כבר מחזיק את השוליים, עוד מעט ילבש אותו כמו לפני אלפיים שנה, הנה שעונים שהחכם השאיר לי, הוא מצביע על ערימה מאובקת, לא הספיק לתקן, מי יודע איפה הבעלים?

הזמן שלהם פה, מת או חי, הזמן עובד, מי שלוקח שעון מפסיד זמן, אז איך אתה מתפרנס? לוקחים את התשלום מראש. על מה התשלום? אנחנו תמיד מתקנים, הוא עונה, או את האנשים או את הזמן, רוצה להשאיר את השעון שלך? רק חמישה דרהם. השעון שלי בסדר, אני מראה לו, הוא מתל אביב, אבל הזמן לא בסדר, הוא עונה… הנה השעון של חראזם, תופר המרדעות, הוא מראה לי שעון יד מרובע עם ספרות רומיות, הוא הביא את זה לפני עשרים שנה, אבל לו יש סבלנות, אתה יודע מה זה לעשות מרדעת? לחבר שקים, לגזור לתפור, להכניס תבן, עם חוט ומחט מהבוקר עד הערב, אחר כך בא ברברי לשוק, מכניס לך את החמור לחנות רק לחצי שעה, חוזר בסוף היום, כשהחמוד כבר אכל את כל המרדעת, וזה השעון של אלעריידי המפרזל, הוא מראה לי שעון מצופה זהב בספרות ערביות. הוא כבר בן שבעים וחמש, כל היום עם הפטיש כפוף על חמורים ופירדות, עוקר פרסות ישנות ומרכיב חדשות, טק, טק, טק, אני מגיע אליו עםהחמור להחליף פרסה, מה אתה חושב? הוא שואל על השעון? אם אני מזכיר לו הוא נוזף, מה זה? אין לך זמן? ועבדאלחק? הוא שולף ומראה לי שעון יד מלבני עם רצועה בצבע תפוז, בן שבעים, אבל מכירים את קצב המכות שלו מרחוק, בלי הפסקה ובלי זיוף, וזה? הוא מנדנד לעיני שעון כיס עגלגל, שייך לשיך הקודם של ספרו וולד אלעדלוני, אללאה יזכור את נשמתו – מה ? הוא מת? אני שואל, ״נשבעה הזקנה שלא תמות״, הוא זורק פתגם ברברי, לומר ששום התנגדות לא תועיל.

 מתי? אני שואל. לפני שנתיים, אבל השעון שלו חי, מתקתק. אצלי זה ככה, אני אחראי לזמן שלך גם כשאתה הולך, וכשאני אלך הבן יבוא במקומי, הוא מצביע על הילד שלידו, העיקר שהזמן ימשיך, והשעון הזה של מחג׳וב אחרדאן הסופר, הוא בן שמונים וחמש, בן גילי, נתן לי לתקן עוד כשחכם עובדיה היה פה, כל פעם הוא בא ושואל: מה נשמע? אני אומר לו יהיה בסדר והוא הולך, הוא יודע שהזמן שלו בידים טובות, אצלי או אצלו מה ההבדל? אפשר לחשוב שאצל אחד זה עוצר, אצל השני אוזל ואצל אחר הוא מתרבה, את הזמן אי אפשר לקצר ולא להאריך, לא לעצור ולא לאגור, הנה הבן שלי איסמעיל הוא בן עשר, כמה זמן בינינו? ״די וופא אזלו ימדד ארזלו״, מי שסיים זמנו ימתח את רגליו, ״אלבכא מנור אלמיית אכסארה״, הבכי אחר המת – בזבוז, ״מא ערפולו באס מאת גייר עזזאוו וראחו״, לא ידעו במה הוא מת, רק ניחמו וברחו, אם הוא יהיה שען? הזמן יגיד, כל אחד מה שהזמן שלו אומר, ״לך עם הזמן איך שבא״… אף אחד לא אומר לזמן, הוא אומר לכולנו,

רוצה לדעת מה הזמן? יש ציפורים, שמש, תרנגולים, ואם מוכרחים לשאול בוא לפה, מה המרחק? כל ספרו רחוב אחד, בשביל זה צריך שעון? ואם אצלי שלוש ואצלך ארבע, מה קרה? אתה רוצה להשאיר את השעון? זה יעלה חמישה דרהם, הורדתי את השעון ונתתי לו, אלוהים יאריך ימיך, אמר לי, וחיבר פתק לשעון, אל תדאג, בעוד עשר-עשרים שנה, אם לא תהיה לך סבלנות כמו לאביך, בוא קח את השעון ולך.