מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז

^{ד"ר אלישבע שטרית}

^{מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז}

קשרים בתחום הרוחני

מרכז לימוד

עד לכיבוש הצרפתי(1912) פעלו במראכש ישיבות רבות. בין הרבנים הידועים, שעמדו בראש ישיבה בתקופה הנידונה (מחצית שנייה של המאה ה י״ט ואילך ) ניתן למנות את: ר' אברהם זריהן, ר׳ אברהם סמאנה, ר' יוסף אזואלוס, ר' אלעזר הלוי, ר' שלמה אביטבול, ר' חיים אבטאן, ר' יוסף פינטו, ר' מדרכי קורקוס, רבי יצחק בן חרבון, ר׳ מסעוד נחמיאס , ר' אברהם אלחרר , ר' יעקב סבאג, ר' יצחק אברגיל , ר׳ יוסף חמיאס, ר׳ לוי נחמני, ר' אברהם פינטו, .ר' אברהם בן מוחא. (חלק ניכר מביניהם פעלו במקביל).

משאת נפשן של משפחות רבות מהמחוז הייתה לשלוח לפחות את אחד הבנים ללמוד תורה בעיר והן עשו מאמצים רבים להגשימה. עדויות בעל פה (מאוחרות) של בני כפרים מספרים על ההתרגשות שליוותה את המשפחה ואת בני הכפר כאשר נשלח אחד הבנים ללמוד בישיבה בעיר. בני הכפר היו עורכים לכבודו חגיגה ומלווים אותו כברת דרך.

בין הבאים ללמוד בישיבות מראכש ניתן להבחין בשתי קבוצות: קבוצה אחת של תלמידים שבאו ללמוד תורה לשמה וקבוצה אחרת של תלמידים שבאו להכשיר עצמם למילוי תפקידים של כלי קודש במקומותיהם. התלמידים מהקטגוריה הראשונה הפכו את תורתם אומנותם. חלקם לא חזרו לכפרם בתום לימודיהם, אלא קבעו את מושבם בעיר. המצטיינים שביניהם הוסמכו לרבנות והצטרפו לשורת החכמים ה״רשומים״ של העיר – חכמים שמקרבם התמנו דיינים, סופרי בית הדין, ראשי הישיבות, מלמדי תינוקות וכוי. ההצטרפות המתמדת של בני הכפרים הגדילה את עתודת החכמים של העיר. תופעה זו מסבירה את המספר הגבוה של חכמים שפעלו במקביל במראכש. משה מונטיפיורי שביקר בעיר בשנת 1864 מעיד כי פגש ב: ״ ארבע מאות חכמים, רבים המה לומדים מופלגים בתורת ה׳ באופן מאוד נעלה".והוא הדין במזרחן יוסף הלוי שביקר בעיר בשנת 1875.

בין הדמויות הבולטות שהצליחו לתפוס עמדה חשובה בעיר בתקופה הנידונה נזכיר את הרב אברהם זריהן( ?- 1909). הרב נולד בכפר אחד בשם איטגאן, הובא בילדותו לעיר ובשנות השמונים של המאה ה 19 התמנה לרב העיר ולראב״ד של הקהילה. דמות אחרת היא של הרב אלעזר הלוי, מחבר "עבודת הלוי" (פירוש על כמה מסכתות הש״ס). הקהילה של מראכש נטלה על עצמה את האחריות לדאוג למחסורם החומרי של התלמידים מהמחוז שבאו ללמוד בישיבות העיר. בכל שנות לימודיהם היא סיפקה להם קורת גג וכלכלה. הנוהג היה שכל תלמיד הבא מהכפר, היה נבחן לפני חכמי העיר ומנהיגיה לבדיקת רמת ידיעותיו. אם נמצא ראוי היו קובעים לו באיזו ישיבה ילמד. גזבר ההקדש היה מפנה את הנער לאחד מ״בעלי הבתים" שבביתו ישהה בשנות לימודיו.

הענקת קורת גג לתלמיד הכפרי מצד בני הקהילה, במיוחד מצד המבוססים שביניהם, לא הייתה עניין וולונטארי אלא חובה וכל מי שלא מילא אחריה נקנס קנם כספי. הנושא היה מעוגן במסורתהמקומית, מאורגן ומסודר, כאשר גזבר ההקדש היה ממונה עליו. כך נמצא כתוב בכתב המינוי של הרב דוד שושנה לגזבר ההקדש בשנת 1864 :

"וגם יטפל בענייני הת״ח (התלמידי חכמים)…הבאים למהז״ק {למחוז קודשינו} לעשות להם בעלי בתים כפי סדר הפנקס שבידו על סדר בעלי בתים וכל בעה״ב(=בעל הבית) שיעכב מלקבל האכסנאי על הסדר של הפנקס הנז'(=הנזכר) הרשות ביד הגזבר לקונסו קנס הראוי לו". התלמידים הכפריים היו גם פטורים מתשלום דמי הלימוד והקהילה שילמה לרבנים בעבורם. הדאגה של הקהילה לתלמידי החכמים מהמחוז נבעה מתחושת האחריות שהייתה למרכז כלפי המחוז והיא המשיכה להתקיים במראכש גם בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים.