ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

שייח' עלי היה עשיר ומפורסם בעזה. מדי פעם ביקר את הורי אשתו, והיה שוכר בית בחארת-אל-זיתון, וחכם נסים הזמינו לבקר בביתו.

בדרך-כלל לא היה מקובל בין העירוניים הערבים להכניס אורחים-גברים לבתיהם, כי אסור לחשוף את הנשים לזרים ואף לא לידידים. הדת אוסרת זאת, לכן כל המיפגשים היו בין גברים בלבד בבתי-הקפה. אולם, בין היהודים והבדואים לא היתה מיגבלה כזו. הם התארחו זה אצל זה, גם הגברים וגם הנשים והילדים. הבדואי היה נעלב, אם אורחו לא היה גם מארחו. חכם נסים לא רק התארח, אלא גם אירח.

כך נוצרה שותפות עם חאג' עלי ובנו סייח' חסן, ונסים נכנס למסחר השעורה והחנדל.

בחודשי הקיץ היה חכם נסים יוצא מעזה לבאר-שבע ומתגורר באוהל בגפו, ליד חאג' עלי, שטיפל בקניית השעורה והחנדל, ושילם את המפרעות לקראת הזריעה. רק בסוף הקיץ היה חכם נסים חוזר לעשות את החורף בקרב משפחתו בעזה, מחצית השנה בנאד-שבע ומחצית השנה עם המשפחה בעזה. כך חיו הרבה סוחרים ערבים ויהודים מעזה, שעסקו במסחר עם הבדואים. הם לא חששו לגור בגפם באוהל ליד הבדואים אותם העסיקו בשכירות, כי לא היה מקרה שנגעו בהם לרעה. היחסים עם חאג' עלי ובנו חסן אל-עטוונה הניבו במשך הזמן תועלת לישוב הארץ, ולסוחרים יהודים רבים.

עם הקמת העיר באר-שבע סייע האג' עלי למשפחת עשור להתישב בבאר-שבע והעניק לה מונופול על תעשיית חרבות, נדנים ופגיונות לבדואים, והיא היתה למשענת לבני משפחת חכם נסים. לשותפות בין עלי לנסים אלקיים הצטרף חכם דוד עמוס, גדול הסוחרים ביצוא השעורה והחנדל בנגב באר-שבע, ובסיני. שנת 1909 היתה שנת בצורת. נסים אלקיים פתח בבאר-שבע חנות למכירת קמח והושיב בה את בנו אברהם.

המדבר ומבנה אוכלוסייתו הבדואית במאה ה-19,ולפניה

עם כניסת סוחרי עזה היהודים למסחר עם אנשי המדבר, הם למדו לדעת את רזי החיים שם, את מבנה החברה, את המינהגים ואת המנטליות האצילה והתמימה של הבדואי, שבעיני השלטון נחשב פושע.

שבטי הבדואים הנודדים במרחבי מדבר הנגב ומדבר סיני התפרנסו עד למלחמת-העולם הראשונה מחקלאות דלה ומגידול גמלים, צאן וסוסים. חלקם שימשו גם כמובילי שיירות ומורי-דרך במדבר למצרים ולעולי הרגל למכה. חלק עסק בסחר המלח (שגנבו בסדום), וגם במוצרי תעשיה לנשים, בתרמילי אבוסים להזנת סוסים וחמורים, בקישוטים לסוסים לחמורים ולגמלים, קישוטים שהיו עשויים שיער גמלים ועזים צבועים בצבעים חזקים, משובצים חרוזי תכלת גדולים כנגד עין הרע…

רבים מהבדואים בימי השלטון התורכי התפרנסו מגביית מס דרכים מהעוברים, שרובם היו מבריחים. לפעמים גם שדדו את המבריחים. חלק מהבדואים עסקו בעצמם בהברחה. את השלל היו מביאים לשווקים. בעיקר היו חביבים עליהם מסעות הביזה והשוד בכפרי הפלחים הערבים,שנואי נפשם. אף-על-פי שהממשלה התורכית ניסתה לעודד אותם לעבודת אדמה, הם בזו לה וחשדו, כי כוונתה להשתלט עליהם.

כל ניסיונות הממשלה התורכית להשליט ביטחון ויציבות בארץ עלו בתוהו. הבדואים לא נתנו אמון בממשלה ובשלטון. בנגב ובשאר חלקי הארץ העדיף הבדואי את הרעב ואת החופש על-פני הבטחות השלטון המדכא.

חבלי קליטתם של אנשי הגרעין היהודי מיפו, שביקשו למצוא שם את פרנסתם, אילץ אותם לעסוק במסחר מיוחד במינו עם הבדואים כדי להישרד, בעיקר עם שבטי הבדואים במדבר באר-שבע ומדבר סיני. במהלך המסחר הזה הם למדו להכיר את תעלומות המדבר ואת אופי האוכלוסייה, ולמדו איך לנהוג עם הבדואים, שבמשך דורות רבים, מתקופת אברהם אבינו ועד לראשית המאה ה-20, לא השתנו.

השלטונות התורכיים התנכלו לקיומה האנושי והפיסי של אוכלוסיית המדבר הבדואית, וגרמו לכך שבמשך דורות רבים הפילו הבדואים חיתתם על כל תושבי הארץ, עירערו את הביטחון בעיר, בכפר ובדרכים, והטרידו את השלטונות התורכיים, שמעולם לא חיפשו פתרון להבטחת קיומם ומחייתם של הבדואים בכל הארץ; ואף-על-פי שרדפו אותם בעריצות, היו התורכים חסרי-אונים להתגבר עליהם ולהעניק סדר וביטחון לאוכלוסיית הארץ. בכפרים ובערים היו התושבים מסתגרים בלילות על סוגר ובריח, בתוך חומותיהם – מפחד הבדואים.

סוחרי עזה היהודים, לפני כניסתם למסחר עם הבדואים, נהגו כמו יהושע בן-נון שאמר למרגלים לצאת לתור את הארץ: "וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה. החזק הוא הרבה, המעט הוא, אם רב. ומה הארץ אשר ישב בה, הטובה היא אם רעה״(במדבר י״ג 18-19). כך עשו לפני שהכירו את המדבר על יושביו, והגיעו למסקנה כי אפשר למצוא בו את מחייתם. עד סוף המאה הי״ט לא היה גבול בין מדבר הנגב(שנקרא מדבר באר-שבע) ובין מדבר סיני. הבדואים נעו ונדו לאורכו ולרוחבו באין מפריע, למצוא בו את מחייתם, באין בו אפשרויות לחיי ישוב קבוע ולחקלאות קבועה. תושביו נאלצו להתפרנס גם מגידול בהמות ולחפש מדי פעם מקומות מרעה ומים כדי להשלים את פרנסתם; ואף שהמדבר משתרע על-פני שטחים גדולים ועצומים, הוא דל בגשמים, יבש מצמחיה וחסר מקורות מים. חלק גדול מהמדבר הרים וסלעים צחיחים. רק מעטים מרועי הצאן והגמלים יכלו למצוא בו את מחייתם הזעומה.

שטח המדבר שהברואים ישבו בו עד תחילת המאה ה-20 בשלטון האימפריה העותומאנית, היה כ-60,000 קמ״ר של מדבר סיני, וכ-12,500 קמ״ר של מדבר באר-שבע. הווה אומר יותר מ-70,000 קמ״ר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אפריל 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר