ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים יוסף שיטרית

ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים

יוסף שיטרית

3.2 שניים משיריו של ר׳ דוד אלקאים

א. פיוט על מצבה ומעמדה של ארץ ישראל

ר׳ דוד אלקאים היה, כאמור, המשורר העברי הראשון במרוקו שנתן ביטוי ביצירתו לתהליכים החדשים שבישרו את העידן החדש בתולדות העם היהודי ומיקדו את התעניינותם של חוגים שונים בקהילות במעמדה החדש של הארץ. הודות לקריאתו בעיתונות העברית של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה העשרים ולכתיבתו העיתונאית הוא היה בין המשכילים העבריים המעטים שעקבו בהתפעמות אחרי ההתרחשויות שקרו באירופה ובארץ ישראל. בקיץ 1900 הוא היה בין מקימי החוג הציוני במוגאדור, מן הראשונים שקמו במרוקו, ואף דיווח על כך בעיתון היהודי וחלם כל ימיו לעלות לארץ, אך לא זכה לכך.

השיר המובא כאן מעלה תמונה מסורתית אך מקושרת למציאות של ארץ ישראל. הוא שר מחד גיסא את שבחיהם של אתרים קדושים בירושלים ומתלונן מאידך גיסא על מצבה העגום עדיין של הארץ. מערכת השבח מועצמת דרך התייחסות המשורר לפעולת השבח עצמה ולאי האפשרות למצות אותה(טורים 10-1) ומתמקדת בהר הבית (ט׳ 18-15) ובאתר בית המקדש שנחרב (ט׳ 26-25) ושמר על קדושתו אף דרך המסגדים הבנויים במקומו(ט׳ 26). המשורר מזכיר גם את סגולותיה המדרשיות של הארץ, את אושרם של הגרים בה (ט׳ 16) ואת האושר העילאי שייפול בחלקם של אלה שיזכו להתפלל בבית המקדש העתיד להיבנות (ט׳ 18-17). בו בזמן הוא ממשיך להתלונן על

הגויים הממשיכים לשמוח לאידה של הארץ (ט׳ 20-19) לאחר שכבשו אותה, החריבו אותה וחיללו את קדושתה(ט׳ 24-12; 27; 31). סטרופת הסיום מציינת את אהבתו העזה של המשורר לארץ ואת כמיהתו היוקדת לעלות ולחיות בה (ט׳ 30-27).

הפיוט בנוי במתכונת של שיר קצידה מסוגת ה״מלחוך של מרוקו, ולחנו הורכב על פי התבנית של קצידה ערבית מוסלמית. השיר מורכב משש סטרופות בנות ארבעה טורים ומסטרופת סיום (״סוירחא״) בת חמישה טורים ארוכים, וכן מרפרן דו־טורי. כמו בשירי קצירה רבים החריזה כאן מגוונת ומורכבת מאוד, ובכלל זה חריזה פנימית עשירה. ברפרן התבנית היא רקרשת, כאשר החתים הסופיים של הטור השני משמשים מדריך לכל הסטרופות של השיר; בסטרופת הסיום החריזה הפנימית משחזרת את החח הסופי של הטור הראשון ואת שני החרזים הסופיים של הטור השני: רשת. בסטרופות החריזה קבועה בשלושת הטורים הראשונים ובשתי הצלעיות האחרונות של הטור הרביעי ומשתנה בצלעית האחרונה של הטור השלישי ובצלעיות הראשונות של הטור הרביעי על פי המתכונת אבבבגגגדהשת אבבבגגגוווזזשת אבבבגגגחטטשת, ובדומה. אשר למשקל של הסטרופות, הוא חופף את המבנה המוסיקלי המדורג בסדר עולה של הלחן. הוא מורכב מטור קצר(הטור הראשון), משני טורים בינוניים(הטור השני והטור השלישי) ומטור ארוך (הטור הרביעי).

כתובת השיר: ״פיוט זה על חשק ארץ ישראל אשר אליה נכספה כל נפש הישראלי; סימן: אני דוד קים חזק: קד [=לחן]: ״זיתך, יא רצם לבאהיאת, ציבתך כאלי מחזור [=באתי אל בית היפות, מצאתי אותו חרב ושומם]״. המקור: שירי דודים, עמי 201-199.

1 אֶהֱמה ליפֵה נוף משׂושׂ ואנהום.

 

אם אגיד שבחים לו, / מעלותיו מה גדלו / רמו ולא הָגְבְּלוּ.

 יתע מעגלי / במהללי / עמלי. / רק אעמיק בחהום _רבה עד בי אזקין.

 קצרה לשוני לספר / אף טִפה מן הים מגדלו והדרו, / מה מאד גבר!

לחרבא

5    עניה סוערה / באין לה מי יעזור; / נרדפת על צַוָארה,

צריה חון לא אמרו, / שמוה מִדְבָּר.

נאוה תהלה להסמיק בתהום.

חשבוניו לא יָכוּלוּ; / ספרים אם יַאֲהִילוּ, / קני יער יוֻפְסלוּ.

יומי ולילי / תוךּ אהלי / וגבולי / אדמה יגעתי, / הגעתי / ומצאתי.

 רק מה ששמעו אזני / וגם מה ראו עיני, / כי מחשב שביליו סֻוגרו: / והעלם

[דבר

עניה סוערה

יפעת משדי תנהר לו פתאום.

הר הזיתים למולו / שכינה תוך היכלו, / מגדל דוד מעל לו.

ינהר שבילי / עֲזָאֵילי; / והפליא / בחסדו. יצדיקני בעודי חי.

אנשק אבניו / ועציו: / אךרימי שלום פרזיו, / ואחונן עפרו, / כי היה כבר.

עניה סוערה

דור לדור אגיד ונאום אנהום.

דר בה נעים גורלו: / נחלתו וחבלו / יאיר נרו בְהִלו.

קרוב היכלי, / מלכיאלי / וחילי / שערי שמים שם ישתחוה.

 עניה סוערה: ישעיה נד, יא. הכוונה לעם ישראל הנמצא בגלות.

נאוה תהלה: תהלים לג, א; להעמיק בתהום: להרבות עד אין סוף במעשי השבח.

חשבוניו לא יכולו: לא ניתן למנות את שבחי ארץ ישראל; ספרים אם יאהילו: גם אם דפי הספרים יהיו רחבים ביריעות אהלים: קני יער יופסלו: אפילו אפשר היה להכין קולמוסים מכל קני היער כדי לכתוב בהם את השבחים. רעיון השבח הבלתי מספיק מופיע כבר בתלמוד ובפרק היוצר של תפילת שחרית, אך הוא מתייחם שם לשבחי הבורא.

יומי ולילי…: רמז לעיסוקו האינטנסיבי והאובססיבי של המשורר בעניין ארץ ישראל.

מחשב שביליו סוגרו: והעלם דבר: הכוונה כאן כנראה לדרכיו העלומות של הבורא ביחסו לעם ישראל ולארץ ישראל, שאין שכלו של האדם יכול להשיג אותן. המשורר מעלה כאן את יופיו, סביבתו וסגולותיו של הר הבית.

יפעת: צורה פיוטית של ״יפעה״, במובן של יופי רב: תנהר לו: תתגלה כמו האור: לו: להר הבית.

 גו ינהר שבילי עזאילי: הכוונה כנראה, יאיר האל את דרכי במלאכת השבח: עזאילי: חל כאן, כנראה,                     שיבוש בהעתקת תבה זו, ויש לקרוא ״עֻוזיאלי״ ככינוי לאלוהי ישראל.

פרזיו: אתריו הפרוצים: אחונן עפרו: על פי תהלים קב, טו.

דוד לדור אגיד: על פי תהלים קמה, ד.

דר בה נעים גורלו: על פי המדרש: יאיר נרו בהלו: על פי איוב כט, ג.

קרוב …. ישתחוה: בית המקדש קרוב לשערי השמים מפאת קדושתו והשכינה השוכנת בו.

עת נכספה נפשו לחזות בנועם יוצרו / ולבקר בהיכלו ויקרו, / ולבו נבר.

עניה סוערה

ועת אשתומם אחבור ואהום.

 כל עמים לה יובלו, / חלו ולא יחדלו, / נקהלו ויצהלו.

הותץ מגדלי / בעוילי / אוילי. / המה בגדו בה כֻלם והיא בם לא בגדה.

חרדה ישבה שוממה. צרים רבים יציצו ונהרו; / כל אויב גבר.

עניה סוערה

דראון שבה וזָהום תזהום.

נגעה עליו יגדילו / פיהם ויקללו. / לו חכמו ישפילו.

משכן זבולי, / אור כּלילי, / הראילי, / קדוש הוא ועומד בקדושה ובטהרה.

בית מסגד הוא לכלם, לאות כי לא חסר ולא נשבת מטהרו: / וכל טוב צבר.

עניה סוערה

סוירחא

קראתי בכל לב, ענני ושלח מזור. / לא אדע אם במרום שחו, אמרו ערו ערו; /

 [והפח נשבר.

ידידות נפשי היא עת התאזרה אזור: / מגדל עופל הבנוי ובעדן מדברו, / וכלו

[המר

מי יתן לי אבר אעופה ולא אזור. / אעפר בעפרה, כל איברי יתמרמרו / ואם

אֶתָּבָר

חמודה וחשוקה בכנפיה שזור / פתילי חיים,ויראת שדי היא אוצרו. /

[וישברו בר.

זְאֵבֵי עֶרֶב המה פזרוהָ פזוֹר, / אך לא להם לבד נתנה; ואם התגרו / עברו מעבר.

קו השוה – מגן לה וחלאתה יבזור. / על פי אוירהּ מַחְכִּים בתוכה יתגוררו.

 [/ חברו חבר.

מי יתן לי אבר אעופה: על פי תהלים נה, ז, ולא אזור: ולא אחדל עד שאגיע למחוז חפצי; אעפר בעפרה: על פי שמואל ב טז, יג׳, כל איברי יתמרמרו: יסתערו על האתרים הקדושים ויתחלחלו מרוב התרגשות, על פי דניאל יא, יא;ואם אתבר: ואז אטהר מן הטומאה הכרוכה בגלות.

חמודה וחשוקה: ארץ ישראל, שהיא ארץ חמדה; ויראת שדי היא אוצרו: ישעיה לג, ו; וישברו בר: יגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, על פי חיקוי הצלילים של הצירוף ״ויצברו בר״ (בראשית מא, לה).

זאבי ערב: אויבי ישראל, על פי צפניה ג, ג; עברו מעבר: חצו את הגבולות ופעלו מעבר למה שהוטל עליהם בידי הבורא; מעבר: מיציריו הלשוניים של המשורר, במובן של מעשה מוגזם, העובר את הגבולות הסבירים.

קו השוה: העיקר; מגן לה: הכוונה לבורא המגן על ארץ ישראל מפני אויבי ישראל; יבזור: יפזר, במובן של ירפא ויתקן, על פי דניאל יא, בד; על פי: בגלל; אוירה מחכים: אוירה של ארץ ישראל, על פי המדרש; חברו חבר: עם שובו של עם ישראל לשכון בארץ ישראל, בניו יהוו שוב חבורה מלוכדת אחת.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אפריל 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר