מימונה על שם מימון מלך השדים

מימונה < ״מונה״?

הירשבר רמז לאפשרות שחג המימונה הושפע ממנהגים של הנוצרים יוצאי ספרד שחיו באלג׳יריה, ושנתקבלו גם על יוצאי ארצות אחרות. הכוונה לחגיגת ה״מונה״(,muna mona) שחלה ביום השני של חג ה״פסחה״, שבמסגרתה היו יוצאים לשדות או לשפת הים ואוכלים שם עוגה מתוקה הקרויה ״מונה״. לדברי האב אנטוניו פיראל ממדריד, אף שמו על עוגה זו ביצה קשה מבושלת במים חמים ואמרו ״mona״.

כלום התכוון הירשברג ליצור זיקה אטימולוגית בין ״מימונה״ לבין ״mona״? אם כך, צריך להניח, שגם כאן אירע שיבוש בהגיית השם. ומה שאולי היה ״לילת ל־מונה״ הפך להיות ״לילת ל־מימונה״. ואולם אימתי אנו מצפים לשיבושי הגייה? במקרה שהמילה השאולה שוב אינה שקופה בעיני הדוברים לא מבחינה אטימולוגית ולא מבחינה סמנטית.

והנה דווקא למילה ״MUNA״ יש הומופון ערבי, ״מונה״(=״אספקה, מצרכי מזון״), שיש לו קרבה סמנטית לעניין הנידון, כלומר ל״חלת החמץ הראשונה שאוכלים בצאת הפסח״, ולכאורה לא היה מקום להשתבשות המלה. ועוד מבחינה מתודולוגית, ראוי ככלל, שנעמיד דיבור על חזקתו, ולא נניח שיבוש אלא אם יש בידינו ראיות ברורות.

מימונה על שם ר׳ מימון

ר׳ אברהם כלפון הסביר, שבמוצאי פסח הגיעה השמועה על פטירתו של הרמב״ם (שנפטר בשנת 1204), ועל כן הוא רואה במימונה מעין ״סעודת הבראה לאבלים״. אולם כבר דחה ר׳ מרדכי הכהן את ההשערה הזאת, ״יען גם בירושלים תוב״א נקראת מימונא והיא מלה ערבית וכו'.״ לפי ר׳ יוסף בן נאים, באסרו חג פסח נפטר ר׳ מימון, אביו של הרמב״ם, ומאחר שאין הולכים להילולא בחודש ניסן, באה המימונה כמעין תחליף להילולא, וה״מימונה״ היא אפוא על שם ר׳ ״מימון״. הרב י״מ טולידאנו גילה קושי מהותי במסורת זו. וגם הירשברגהצטרף לשוללים אותה, הן בגלל חוסר הוודאות לפטירתו של מי מתכוונים, לפטירת האב או לפטירת הבן, הן משום עממיותו של המדרש האטימולוגי, שראה זיקה בין שני השמות, אך סתם את דבריו בעניין האטימולוגיה העממית ולא פירש. לטעמנו, אילו נקבעה המימונה לזכר הרב מימון או לזכר בנו הרמב״ם, ראוי היה לקרוא לחג על שמו של ר׳ מימון, כלומר ״לילת מימון״, היינו ״הלילה של מימון״, והשם הפרטי יהא כמובן ללא תווית היידוע הערבית ״ל־״. זאת ועוד, הרי ימי ההילולה, שחגגו במרוקו בימי פטירתם של צדיקים מרובים היו, ואותם כינו בשם ״הילולה״, כגון ״ל־הלולה די רבי שמעון(בר יוחאי)״, ״ל־הלולה די רבי מאיר(בעל הנס)״. ומדוע לא ייקרא גם החג הזה ״להלולה די רבי מימון״?

מימונה על שם מימון מלך השדים

איינהורן הביע את הדעה, שהמימונה נקבעה כחג לכבוד מימון, מלך השדים(בדמונולוגיה היהודית) ושהיא נועדה לפייסו, כדי שלא יגרום נזקים ליבול ולבריות באותה שנה. ולפי זה הריהי חג אלילי גויי במקורה. דעה זו אינה מקובלת ביותר על החוקרים.

נגד סברה זו אפשר אף להוסיף נימוקים אחרים. דרך משל, אילו היה החג ־ ולו במקורו – לכבוד השד מימון, היינו מצפים שיישאר שריד כלשהו של תפילת לחש או תפילה ״לא כשרה״. אף לא נותר זכר כלשהו להתנגדות של חכמי הדור ומנהיגיו למימונה מטעם זה. בעוד שהדוגמות לעבודת שדים או לטקסי פיוס שדים, שאיינהורן מתאר הוא מביא שוברם בצדם, כלומר עדויות מפורשות, שחז״ל התנגדו להם ואסרו אותם. ועוד זאת, ראינו למעלה, כי השם ״מימונה״ מתועד רק למן המאה השמונה עשרה, ולא סביר שבפרק זמן קצר יחסית יישכח כליל מוצאו של החג. בין כך ובין כך, עיקר הטענה לשיטתנו, המבקשת לעיין בשם עיון לשוני, היא שגם כאן ראוי היה לקרוא לחג ״לילת מימון״, ללא יידוע, הנחוץ רק לפני שמות כלליים ולא שמות פרטיים. יתר על כן, צורת השם היתה צריכה להיות בזכר ולא בנקבה.

אמנם איינהורן היה ער לבעיה זו ואף הציע לה פתרון, שהמלך אינו בא לבד אלא בלוויית המלכה, מכאן שהחג נקרא ליתר דיוק על שם ״מלכת השדים, מימונה״. איינהורן ניסה ליתלות בדברי בנימין השני" כדי להוכיח את טענתו, אולם אין דברי בנימין השני עשויים לתמוך, ולו ברמז דק, בהסברו של איינהורן. גם השם שהביא בנימין(בתעתיק המתרגם) ״לעל־על־מיימוך הוא מיודע, והנימוק האטימולוגי, שנתנו לו האנשים במקום הוא מלשון ״מזל״. איינהורן מציע לראות בהוראה ״מימוךמזל״ גלגול סמנטי משמו הפרטי של מלך השדים, ״שמזלו של אדם תלוי בו, ובידיו מפתחות המלבושים והאוצרות… גם ״גד״(ישעיה סה, יא) אלוהי הגורל (דיימון, היינו שד בתרגום השבעים) הפך למזל בארמית, בערבית ובעברית״. אולם ההתפתחות אינה בהכרח לפי הסדר שאיינהורן מציע. השם ״מימון״ הוא בעל צורה דקדוקית ברורה וכמוהו יש רבים בערבית, כגון ״מחמוד״, ״מנצור״ ו״מעלוף״, מהם שנהגו גם בקרב היהודים, כגון ״מסעודי׳, ״מכ׳לוף״ ו״מעתוק״. שמות אלה תנייניים הם ונגזרו מההוראה הכללית של השורש. רוצה לומר, השם הפרטי ״מימון״ קיבל את הוראתו מצורת הבינוני הפעול מהשורש ימ״ן, שאחת מהוראותיו קשורה ב״מזל״, ולא כביכול ההיפך.

הרב י״מ טולידאנו אומר ש״מביאים שבלים וכל מיני ירק ומניחים אותם על השולחן, ומצליפים בהם ואומרים:״שנה ירוקה מימון״, ״שנה ירוקה מימון״. מתכוונים בזה לברך את שנת התבואות החדשה המתחילה אחר פסח.״

מימון״ כאן מה מעמדו התחבירי ומשמעו האטימולוגי? לכאורה הריהו פנייה בביטוי של איחול, והדוברים פונים אל ״מימון״ דמיוני או דמוני כלשהו. אולם אפשר גם להבין אותו כתמורה אל מה שאומרים קודם, כלומר ״שנה ירוקה ומימון־מזל״, והריהו אפוא כפשוטו, שם עצם כללי.